הצטרפות לרשימת תפוצה
 
 
 
חדשות
  • שינוי ההרשמה לסמינרים

    2.8.2017

    בסעיף ההרשמה לסמינרים יש הוראות חדשות להרשמה.

  • שינוי בתכנית תשע"ח: ביטול הסמינר על לאה גולדברג באפריל

    30 באוקטובר 2017
  • ראיונות עם משתתפי הסמינרים

    14/9/16

    כתובת הלינק היא  https://youtu.be/1Bbd0cXZIGI

 
 
 
  ישראל פינקלשטיין  
   
 

ישראל פינקלשטיין

רוחו הרעה של שאול

ההיסטוריות דוד היה שונה מהאחרים. הקריירה שלו לא היתה רק רגע מטאורי של ניצחון, שנגזר עליו להמשיך להתקיים רק בסיפורי עם על מלך מקומי שהיה פעם פורע־חוק, ולהישכח במהרה. דוד ייסד שושלת ששלטה בירושלים במשך ארבע מאות שנים ושיצרה מיתוס פוליטי־דתי שהמשיך להתקיים גם מאות רבות של שנים אחרי שבית דוד איבד את כוחו הפוליטי.

השאלה שעלינו לעסוק בה עתה היא כיצד קרה שכוח המשיכה וההשפעה של אותו מנהיג דרומי, שעלה ממכלאות הצאן וממערות השודדים, חרג כל־כך מהרקע המקומי המקורי. כיצד קרה שזכרו של דוד נארג בתקוות העמוקות ביותר ובמסורות הלאומיות של יושבי החבלים ההרריים מצפון ליהודה, העתידים להיות מזוהים בשם ״ישראל״?

 

מצרים, פלשתים ונפילת ישראל הראשונה

 

המאה העשירית לפסה״נ -
עלילותיו של דוד כפורע־חוק בהרי יהודה שזורות בסיפורו הטראגי של שאול, הגיבור מחבל ההר שמצפון לירושלים. שאול, ולא דוד, הוא שנמשח ראשון למלך על ישראל, ואליו מכוונים תחילה אורות הבמה בספר שמואל א. דוד מצטרף לדרמה רק אחרי שמתברר כי שאול הוא אדם אימפולסיבי וכי חסרונותיו רבים מכדי שיוכל להושיע את עם ישראל מיד אויביו ולהנהיגו ברוח מצוות ה/ חסדו של אלוהי ישראל - ועימו מלכות ישראל - עוברים משאול הצפוני אל דוד איש הדרום.

 

שאול היה למראית עין הגדול בדורו. הוא היה בן לשבט בנימין, מרשים, כריזמטי ואמיץ - ״ואין איש מבני ישראל טוב ממנו״ (שמואל א ט, 2). הוא הופיע על במת ההיסטוריה בעת משבר גדול. בקרב אבךהעזר ניגפו בני ישראל מפני צבאות הפלשתים וארון הברית נלקח בשבי(שמואל א ד). בעקבות אסון לאומי זה השתלטו הפלשתים על חבל ההר. זקני ישראל נזעקו לרמה, מקום מושבו של המנהיג הרוחני של העם, הנביא שמואל, ותבעו כי ימשח עליהם מלך, ״והיינו גם־אנחנו ככל־הגוים, ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את־מלחמיתנו״ (שמואל א ח, 20). למרות הסתייגויותיו מילא שמואל את דבר ה׳, יצק פך שמן על ראשו של שאול והצהיר: ״הלוא כי־משחף ןהוה על־נחלתו לנגיד״(שמואל א י, 1). בכך הכריז שמואל על שאול כמלכה הראשון של ישראל וכ״משיח״, מי שנמשח בשמן.

 

מה השתבש בבחירה ראשונה זו? כיצד קרה שירד, רועה פשוט מבית לחם, ירש את תפקיד מלך ישראל? אלה הן השאלות המרכזיות שעליהן משיב הסיפור המקראי, וכפי שנראה, הן קשורות קשר עמוק לקונפליקט בסיסי בתולדות ישראל לעתיד לבוא - שאלת מעמדו של הדרום (יהודה) מול הצפון(ישראל). דוד היה המנהיג הבכיר ביהודה, כלומר באזור ההר הדרומי, בעוד ששאול ייצג את חבל ההר שמצפון. מרגע שנמשח למלך הפך שאול ללוחם דגול והוביל את עמו לניצחון מוחץ על העמונים, העמלקים והפלשתים. הוא ובנו יהונתן הניסו את הפלשתים משטחי ההר, המשיכו להילחם בכל אויבי ישראל סביב, והצילו את העם ״מיד שסהו״(שמואל א יד, 48-47). בד בבד מתאר המקרא כיצד הלכו ורבו מעידותיו של שאול בענייני דת ופולחן ועימץ גבר גם דיכאונו, עד שבסופו של דבר נפסל מלשמש בתפקיד מושיעו האמיתי של ישראל.

ככל שגדל פרסומו של דוד בזכות ניצחונו הגדול על גולית ובזכות מנהיגותו במלחמה הנמשכת בפלשתים מתמלא שאול קנאה ועוינותו כלפי דוד נעשית יותר ויותר רצחנית. ונשות ישראל, השרות את שבחיו - ״הכה שאול באלפו, ודוד ברבבתיו״ (שמואל א יח, 7) - מוציאות את שאול מכליו והוא מתחיל לראות בדוד איום על שלטונו (״ועוד לו אך המלוכה״). לדוד לא נותרה ברירה אלא להימלט על נפשו.

כבר תיארנו את ימיו של דוד כפורע־חוק במדבר, את המוניטין המתחזקים שלו ביהודה, וכיצד הוא מצליח להימלט כחוט השערה מנקמתו של מלך ישראל ההולך ומאבד את שפיותו. אך קיצה הפתאומי של מלכות שאול אינו מגיע בעימות אלים עם דוד, אלא דווקא בהתמודדות מול צבא פלשתי הרחק בצפון - בהר הגלבוע. משרואה שאול כי ידם של הפלשתים על העליונה, הוא מחליט לשים קץ לחייו בשדה הקרב (שמואל א לא, 4).

במקרא שזורות לבלי הפרד נפילתו הטראגית של שאול ועלייתו המטאורית של דוד. אך האם יש דרך להפריד את ההיסטוריה מן האגדה? מה תוכל הארכיאולוגיה לספר לנו על שחר עידן המלוכה בישראל?

 

מי, מתי והיכן

 

הסיפור המקראי על המלך שאול מעלה כמה שאלות קשות. האם היה שאול דמות היסטורית? אם כן, האם ניתן לקבוע בדיוק היכן ומתי שלט? יתרה מזאת, התיאור המקראי רצוף סתירות: שאול מוצג הן כגיבור והן כחוטא, כדמות טראגית מעונה - אדם שנבחר בידי ה׳ להושיע את ישראל ואחר כך הורשע על־ידו ללא מחילה. בהתחשב בעובדה ששאול ודוד כאחד חטאו לעיתים, מדוע דווקא שאול נפסל למלוכה בעוד דוד קיבל הבטחה אלוהית בלתי מותנית לשלטון נצחי?

שאול אינו נזכר בשום מקור מלבד המקרא - אין לו זכר באף אחת מהכתובות הקדומות או הכרוניקות של הארצות השכנות. היעדרן של ראיות בנות הזמן אינו מפתיע ואינו חייב להוליך למסקנה כי סיפור חייו הוא כולו פרי הדמיון. כפי שכבר הזכרנו, עד שלב מאוחר יותר בתקופת הברזל היתה הכתיבה תופעה נדירה ביותר בממלכות יהודה וישראל ובארצות השכנות. קשה להניח שעלילותיו של שליט הררי מקומי קדום היו מתועדות בכתובות ציבוריות או בכרוניקות של מעצמות גדולות כמצרים, כרוניקות שהן ממילא מוגבלות ומקוטעות בפרק הזמן שבין סוף תקופת הברונזה המאוחרת למאה התשיעית לפסה׳׳ג עצם העובדה ששום מקור בן הזמן אינו מזכיר את שאול אינה אפוא סיבה לשלול את קיומו של מנהיג ישראל קדום בשם שאול. ואכן, כפי שנראה מייד, קיימים רמזים היסטוריים וארכיאולוגיים עקיפים המקבילים לנקודות המרכזיות בביוגרפיה המקראית של שאול.

על השאלה מתי עשוי היה שאול לשלוט קשה להשיב. כפי שכבר ראינו, יש במקרא פסוק תמוה המתאר את גילו של שאול בזמן משיחתו למלך ואת משך שלטונו: ״בךשנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על־ישראל״ (שמואל א יג, 1). חוקרי המקרא הגיעו למסקנה שהטקסט שובש וכי שאול מלך יותר משנתיים. לנוכח רצף האירועים הארוך המיוחם לשלטונו, ובמיוחד לאור מעלליו הצבאיים מעבר לירדן, נגד הפלשתים ונגד העמלקים - ואם מביאים בחשבון את המספר שתיים המופיע בטקסט - העלו חוקרים רבים את הסברה שהמספר המקורי היה עשרים ושתיים. אם מחשבים לאחור מרצף שנותיהם של מלכים מאוחרים יותר, שלגבי שנות שלטונם יש לנו אישוש מסוים ממקורות חיצוניים, ואם מקבלים כפשוטה את עדות המקרא על ארבעים שנות שלטונם הן של שלמה (מלכים א יא, 42) והן של דוד (שמואל ב ה, 4), ניתן למקם את שלטונו של שאול

וכך נהגו רוב ההיסטוריונים של תקופת המקרא - בשלהי המאה האחת־עשרה, בסביבות השנים 1010-1030 לפסה״נ.
אולם, כפי שכבר ציינו, תאריכים אלה הם לכל היותר הערכה גסה מאוד. התיארוך של שאול, דוד ושלמה מתבסס על הכרונולוגיה הנמסרת במקרא עצמו, והמספרים העגולים של שנות השלטון המיוחסות לדוד ולשלמה - כל אחד מהם ״דור״ בן ארבעים שנה - מעוררים חשד. המידע הכרונולוגי המשובש הנמסר במקרא על אודות שאול מסבך את הבעיה עוד יותר. ייתכן בהחלט שדוד ושלמה שלטו פחות משמונים שנה (ימי שלטונם של המלכים המאוחרים יותר של ישראל ויהודה היו קצרים במידה ניכרת) וששאול שלט פחות מעשרים או עשרים ושתיים השנים שמייחסים לו חלק מפרשני המקרא. ישנה גם אפשרות שהתקיימה חפיפה מסוימת בין תקופות שלטונם של שאול ושל דוד. בהמשך לקו מחשבה זה, אפשר להעלות במידה רבה של ביטחון את הסברה ששאול, דוד ושלמה חיו כולם במאה העשירית לפסה״נ. אין לומר דבר בביטחון רב מזה. שינוי כרונולוגי זה אינו נראה אולי חשוב כל־כך, אך כפי שנראה בהמשך פרק זה, קבלת התאריכים המקראיים כפשוטם גרמה לדורות של ארכיאולוגים והיסטוריונים לפרש בצורה שגויה את ראשית ההיסטוריה של יהודה וישראל.

מה היה גודלה של ממלכת שאול ? הטקסט מספר כי שאול היה מלך על כל ישראל, אך אינו מגדיר במדויק את היקפה של ממלכתו. עלינו לנהוג זהירות יתירה כשאנו משתמשים במונחים ״מלך״ ו״ממלכה״: ממש כפי שרמברנדט תיאר את שאול כעריץ מזרחי, וציירים בימי הביניים תיארו את דוד ואת שלמה כמלכים אירופים בני זמנם, תיארו אותם מחברי המקרא, שחיו מאות שנים אחרי ימיהם של שאול, דוד ושלמה, במונחים שתאמו את תקופתם־הם.

כך או אחרת, הטקסט המקראי מעגן את סיפורו של שאול במציאות גיאוגרפית מוגדרת וברורה. מסופר לנו כי שאול היה איש בנימין, וחלק גדול מהפעילות המיוחסת לשלטונו אכן מתרחשת בנחלת שבט בנימין ובאזורים הסמוכים לה מצפון. המקומות הבולטים ביותר בסיפורי שאול - רמה, מצפה, גבע, מכמש וגבעון - ממוקמים כולם בבמת הר בנימין מצפון לירושלים. החיפוש אחר האתונות האבודות של אביו (שמואל א ט) מביא את שאול מעט צפונה משם: ״ויעבר

בהר־אפרים ויעביר באךץ־שלשה, ולא מצאו; ויעברו באךץ־שעלים ואין, ויעביר באךץ־ימיני ולא מצאו״. המושג ״הר אפרים׳׳ מתייחם ככל הנראה לחבל ההר המבותר והנידח יחסית של דרום השומרון.

אחרי משיחתו למלך בידי הנביא שמואל, מתרחבת פעילותו של שאול אל חבל ההר שממזרח לירדן, שם הוא מציל את תושבי יבש־גלעד מידי נחש העמוני. אזור זה הופך לחלק בלתי נפרד מן השטח הקשור בפעילות שאול ובני משפחתו. אחר מות שאול ובניו בקרב הגלבוע, אנשי יבש־גלעד הם הבאים לקחת את הגופות שהוצגו לראוה על חומת בית שאן כדי להביאן לקבורה ״תחת־האשל ביבשה״ (שמואל א לא, 13-11). משמעותית עוד יותר היא העובדה שיורשו של שאול, איש בשת, מובא לעיר מחניים שבאותו אזור ומוכרז שם מלך ״אל־הגלעד ואל־האשוךי ואל־לץךעאל ועל־אפרים ועל־בנימן ועל־ישראל כליה״ (שמואל ב ב, 9). המונח ״גלעד״ מתייחס לחלק הצפוני של רמת עבר־הירדן, שבה נמצאו הערים מחניים ויבש־גלעד. כל המונחים האחרים מתייחסים לאזור ההר המרכזי שממערב לנהר הירדן, מבמת בנימין בדרום עד עמק יזרעאל בצפון. צירוף זה של שטחים משני צידי נהר הירדן אינו מקביל ליחידה טריטוריאלית כלשהי בתולדות ישראל בתקופת המלוכה. יתרה מזו, התיאור המקראי של הטריטוריה עליה שלט שאול אינו מתאים למונחים הגיאוגרפיים המגדירים את האזורים הללו בתקופותיהם של מלכים מאוחרים יותר.

איך נוכל לסכם את הראיות המקראיות? אף שהכתוב מצהיר כי שאול היה מלך על כל ישראל, היו פעולותיו מוגבלות להר הצפוני שממערב לירדן, עם שלוחה אל אזור נחל יבוק והגלעד שממזרח לירדן. בסיפור המקראי לא נזכרת שום פעולה עצמאית שנקט שאול במקום כלשהו בהרי יהודה. התיאורים המפורטים של היישובים שמדרום ומדרום־מערב לירושלים מופיעים אך ורק בסיפורי מרדפיו של שאול אחר דוד או במעשי דוד עצמו. נראה אפוא כי שאול לא שלט על כל ישראל. מן המקרא ניתן להבין כי הוא היה מנהיג של אזור נרחב למדי משני צירי נהר הירדן, וכי לב שלטונו נמצא בבמת הר בנימין צפונית לירושלים.

 

עלייתו של חבל ההר הצפוני

 

יהודה של המאה העשירית לפסה״ג היתה חבל ארץ מבודד ודליל אוכלוסייה. אזור ההר שמצפון היה שונה בתכלית. סקרים ארכיאולוגיים מקיפים וחפירות של כמה אתרים מתקופת הברזל 1 (900-1150 לפסה״נ לערך) שנערכו בחבל ההר שמצפון לירושלים, מלמדים על תמורות ניכרות במערך היישובי. אנו יודעים עתה כי האזור שאותו מגדיר המקרא כממלכתו של שאול היה מאוכלס בצפיפות יחסית בשלב המאוחר של תקופת הברזל 1 - בשלהי המאה האחת־עשרה ובמאה העשירית לפסה״נ. התרחבות דמוגרפית דרמטית זו באה לידי ביטוי במספר האתרים, בפיזורם ובגורלם. מכ־25 אתרים מתקופת הברונזה המאוחרת (150-1550 1 לפסה״נ), שתועדו באזור שבין ירושלים לעמק יזרעאל, המספר נוסק ליותר מ־230 בשלהי תקופת הברזל 1. אוכלוסייתם של יישובים אלה נאמדת במעט יותר מארבעים אלף נפש - בהשוואה לפחות מחמשת אלפים שהתגוררו באותה עת בכל אזור ההר ביהודה.

תנאי הסביבה מילאו תפקיד חשוב ביצירת הפער הדמוגרפי בין ההר הצפוני לבין האזור הטרשי והצחיח למחצה של הר יהודה. חלקים גדולים מההרים שמצפון לירושלים מתאימים לחקלאות אינטנסיבית. במת הר בנימין, העמקים הפוריים הקטנים שמדרום לשכם, העמקים הגדולים יותר שבין שכם לבין עמק יזרעאל בצפון, וכן האגף המזרחי הצחיח פחות, סיפקו לתושביהם שטחים נרחבים לגידול דגן. גם החלקים הטרשיים יותר בצד המערבי של אזור ההר הצפוני הוכשרו לחקלאות על־ידי בניית טראסות אבן שבהן גודלו גפנים וזיתים. החפירות בכמה מן התילים החשובים יותר באזור זה גילו עדות לבנייה ציבורית ורמזים לפעילות מינהלית משמעותית, כמו מיתקן איחסון משוכלל בשילה, עליה מסופר במקרא כי שימשה כמקדש מרכזי לקראת סוף תקופת השופטים.

התרחבות דרמטית לא פחות של ההתיישבות ניכרת בחלק הצפוני של רמת עבר״הירדן. גם כאן גדל מאוד מספר האתרים המיושבים, מכ־30 בתקופת הברונזה המאוחרת לכ־220 באחרית תקופת הברזל 1. באזור הגלעד, שבו יש רמה פורייה ופוטנציאל חקלאי גבוה, זיהו הסקרים את מיקבץ היישובים הגדול ביותר בתקופה זו, תופעה המלמדת על קיומה של אוכלוסייה משמעותית בהיקפה.

בעוד שמספר האתרים במאה העשירית בהר יהודה היה מוגבל

לא יותר מכעשרים יישובים קטנים יחסית (רובם לא הקיפו יותר מארבעה דונמים כל אחד וכללו לא יותר מכמאה תושבים), הרי בהרים שמצפון התקיימו יישובים רבים יותר, ורבים מהם היו גדולים למדי.
בפרק הקודם שאבנו מידע חשוב על החברה והכלכלה בחבל ההר בתקופת הברונזה המאוחרת ממכתבי אל־עמארנה. באותה עת חילקו ביניהם שני מרכזים שלטוניים - ירושלים ושכם - את האזור לשתי יחידות, צפונית ודרומית; כל אחד מהם שלט על שטחים נרחבים של כ־1,500 קמ״ר. בעוד שהטריטוריה הדרומית של עבדי־חבה סבלה מעימותים בגבולה המערבי וממחסור בכוח אדם שמנע את התרחבותה הטריטוריאלית, האזור הצפוני, שנשלט משכם בידי ״מלך״ מקומי ושמו לבאיו, נקט מדיניות תוקפנית וניסה שוב ושוב להרחיב את גבולו. נראה כי לבאיו ביקש להתפשט מבסיסו ההררי אל החבלים הנמוכים על מנת ליצור ישות פוליטית גדולה ומורכבת יותר. תוקפנותו הופנתה לכיוונים רבים. חשוב מכל, הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו כלפי צפון אל עמק יזרעאל ולנגוס שטחים מערי־המדינה של האזור, לרבות מגידו. בסופו של דבר סוכלו תוכניותיו בידי ומאלים כנעניים אחרים שלקחוהו בשבי והוציאוהו להורג בפקודת השלטונות המצריים. אף על פי כן עצם יכולתו לצאת למתקפה כדי להרחיב את גבולו מעבר לאזור ההר משמשת עדות מעניינת לפוטנציאל הצבאי והכלכלי של ישות מדינית הררית צפונית.

דומה כי מרכז הכוח בחבל ההר הצפוני נע דרומה במהלך מאות השנים שאחרי תקופת אל־עמארנה. מרכזו של לבאיו היה העיר שכם, אך במאה העשירית כבר חי חלק משמעותי מתושבי האזור ברמה שמצפון לירושלים. אזור קטן יחסית זה - שהמסורת המקראית מתארת כלב־ליבה של מלכות שאול - משתרע על פני כ־150 קמ״ר.

באותה תקופה היו בו כמעט חמישים יישובים, לרבות כמה אתרים מפותחים כמו אל־ג׳יב (שזוהתה כגבעון המקראית) ותל א־נצבה (מקומה של מצפה המקראית). אף שניתן לראות בתופעה זו חלק מגל יישובי רחב יותר ששטף את אזור ההר ממערב לנהר הירדן וגם ממזרח לו, יש משהו ייחודי בקבוצת האתרים בבמת הר בנימין, סביב גבעון.

 

נטישה מסתורית

 

הרוב המכריע של היישובים מראשית תקופת הברזל - יותר מ־70>90 מתוך כ־230 האתרים שתועדו באזור ההר המרכזי - המשיכו להתקיים ללא הפסקה עד שלהי תקופת הברזל (המאה השמינית עד השביעית לפסה״נ). בניגוד בולט לכך, אזור ההתיישבות שמצפון לירושלים (ליבה של ממלכת שאול) עבר משבר שהביא לנטישת מספר ניכר של יישובים. תיארוך בשיטת פחמן 14 וניתוח מחדש של מכלולי כלי חרס מלמדים כי שילה נהרסה בשריפה גדולה בשלהי המאה האחת־עשרה לפסה״נ ואז ניטשה. א־תל (״עי״ המקראית), ח׳ירבת רדאנה ליד רמאללה וח׳ירבת א־דווארה שמצפוךמזרח לירושלים ניטשו בשלהי המאה העשירית לפסה״נ ושוב לא יושבו. ייתכן שגם גבעון ניטשה ויושבה מחדש רק אחרי פרק זמן ממושך.

מכאן עולה הקבלה מסקרנת: האזור שבו התקיימה מערכת צפופה של אתרים בשלהי תקופת הברזל 1 מקביל לליבת ״ממלכתו״ של שאול מצפון לירושלים. דומה שמשהו משמעותי אכן התפתח שם, אולי הופעתה של ישות מדינית הררית חדשה. אך בניגוד לגל ההתיישבות ביתר אזורי ההר, שנמשך ללא הפרעה, ספג חבל ארץ זה מהלומה במאה העשירית לפסה״נ.

תיארוך נטישת האתרים בבמת ההר מצפון לירושלים לשלהי המאה העשירית - תקופה שנהנתה לכאורה משגשוג ומשלום תחת שלטונו של המלך שלמה - מלמד כי הכרונולוגיה וההיסטוריה המקראית טעונות תיקון. כיצד אפשר לשלב נתון זה בתמונה הגדולה יותר של

מה שהתרחש בחבל ההר באותו זמן ? התשובה לשאלה זאת מגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין.

 

שובו של פרעה

 

השם שישק מזכיר מייד לבקיאים במקרא קטע מפורסם מספר מלכים א. אין לטקסט זה כל קשר לשאול או לדוד, אלא לתקופת נכדו של דוד, רחבעם, שעל־פי הכרונולוגיה המסורתית של מלכי יהודה וישראל מלך בסוף המאה העשירית לפסה״נ. על־פי המסופר במקרא, בימיו של רחבעם רווחה בארץ העבודה הזרה ונתיניו היהודאים בנו ״במות ומצבות ואשךים על כליגבעה גבהה ותחת כל־עץ רענן. וגם־קךש היה בארץ״(מלכים א יד, 24-23). הגמול על חטאים אלה אכן לא איחר לבוא:

ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שושק (שישק) מלך־מצרים על ירושלם. ויקח את־איצרות בית־יהוה ןאת־אוצרות בית המלך ואת־הכל לקח (מלכים א יד, 26-25).

כבר ראינו שקשה מאוד לגבש כרונולוגיה אמינה לשלב מוקדם זה בתולדות ישראל. בהיעדר כתובות מן המעצמות השכנות אין בעצם כל אפשרות לאשר את האירועים המקראיים או לתארכם במדויק. אך בהתייחסות המקראית לשישק טמון לכאורה עוגן כרונולוגי ייחודי, ששימש את המחקר במשך עשרות שנים. בשלב מוקדם בחקר המודרני של מצרים נתקלו המלומדים בתבליט ניצחון עצום ממדים שנבנה בהזמנת ששתק הראשון, פרעה מהשושלת העשרים ושתיים שמלך במאה העשירית לפסה״נ והצליח להחיות את כוחה של ארצו אחרי מאתיים שנות דעיכה שבהן איבדה מצרים את תפקידה המוביל כמעצמה עולמית. ששונק ערך מסע צבאי לארץ כנען המתועד בקיר החיצוני של אולם העמודים במקדש אמון בכרנך שבמצרים העליונה. האגיפטולוגים וחוקרי המקרא מסכימים כי ששונק הראשון המצרי ושישק המקראי הם אותה דמות היסטורית.

יט של כרנך מוצגת דמות ענק של ששונק המכה את אויביו ומוליך קבוצה גדולה של שבויי מלחמה. כל דמות מזוהה באמצעות שם מקום שהמלך כבש על־פי טענתו. רשימה זו של שמות מקומות מספקת מעין ראיה למסלול הפלישה של הכוח המצרי, אף שלא ניכר בה סדר גיאוגרפי מובהק. המקומות המוזכרים מאורגנים בשלוש קבוצות, באזורים רחוקים זה מזה. הקבוצה הראשונה כוללת כפרים ועיירות במישור החוף, באזור ההר המרכזי שמצפון לירושלים, לאורך נהר היבוק בעבר־הירדן ובעמק יזרעאל. הקבוצה השנייה כוללת מקומות בדרום, לרבות בקעת באר־שבע ואולי גם הר הנגב, והשלישית, הנמצאת על חלק מהתבליט שניזוק, כללה אולי מקומות לאורך החוף הדרומי. ברשימת כרנך בולטים בהיעדרם ירושלים והרי יהודה - למעשה ארץ יהודה כולה - שעל־פי הסיפור המקראי היו מטרתו העיקרית של שישק.

הטקסט המקראי מציב את מסעו של שישק בשנה החמישית לשלטון רחבעם, היא שנת 926 לפסה״נ על־פי הכרונולוגיה המקובלת של מלכי יהודה. זהו תיארוך בעייתי. לאור הקיטוע הרב של הרשומות המצריות מתקופה זו, קשה לקבוע תאריכים מדויקים לשלטון מלכי השושלות העשרים ואחת והעשרים ושתיים במצרים. מסעו של ששונק הראשון תוארך על סמך זיהויו כשישק, לפי הכרונולוגיה המקראית המסורתית של מלכי יהודה. סימני השאלה רק גוברים לאור העובדה שהחוקרים שביקשו לאשש את הדיוק ההיסטורי של המקרא עשו זאת על־ידי הצגת הראיה מתבליט ששונק - טיעון מעגלי במובהק. מוטב להודות אפוא כי התבליט אינו מאשר את המקרא והמקרא אינו מאשר את התבליט. אף אחד משניהם אינו מספק ראיות תיארוך בלתי תלויות. אפשר אמנם לומר במידה רבה של ודאות כי ששונק ושישק הם אותו פרעה, ששלט במאה העשירית לפסה״נ, אולם מידה רבה של אי־ודאות נותרת באשר לזמן מסעו המפורסם צפונה. יתר על כן, לא ברור אם ששתק ערך את מסעו בשנים הראשונות לעלייתו לכם המלוכה או לקראת סוף שלטונו. בין האגיפטולוגים אף נטושה מחלוקת בשאלה אם פרעה זה ערך מסע אחד צפונה או יותר. מסעו של ששתק יכול היה להיערך אפוא כמעט בכל זמן מאמצע המאה העשירית לפסה״נ ועד סופה, ולא בהכרח בזמן שלטונו של רחבעם.8

מה היתה מטרתו של מסע המלחמה של ששתק? חוקרי מקרא רבים תיארו את הפלישה המצרית כפשיטת ביזה, שנועדה להמיט את הנזק הרב ביותר אך לא להשאיר נוכחות קבע; אך בחינה מחדש

של הראיות מלמדת כי יש לראות בו את תחיית שאיפתם בת מאות השנים של פרעוני מצרים לשוב ולכבוש את נחלותיה לשעבר בארץ כנען ולשלוט בהן*מ

 

האסטרטגיה הנסתרת של שישק

 

במשך מאות שנים ייחסו פרעוני הממלכה החדשה של מצרים (בתקופת הברונזה המאוחרת, כלומר בין המאה החמש־עשרה למאה השתימ־עשרה לפסה״נ) חשיבות גדולה לאימפריה שלהם בכנען, בשל דרכי הסחר והצבא האסטרטגיות שעברו בה ובשל עושרה החקלאי. בתקופות שבהן היתה מצרים חזקה נוהלו ערי־המדינה של כנען בידי הפרעונים, בין ישירות, באמצעות כינון חיל־מצב מצרי ומרכזי שלטון, ובין בעקיפין, באמצעות שליטים וסאלים. אך השליטה המצרית בכנען התפוררה בזמן התהפוכות הגדולות שלקראת סוף תקופת הברונזה המאוחרת, בערך באמצע המאה השתים־עשרה לפסה״נ. הרס תרבות הארמונות הישנה של ערי כנען והופעתם של ״גויי הים״ שהתיישבו בארץ - שהבולטים בהם היו הפלשתים - יצרה נוף פוליטי חדש לחלוטין. בתקופה שבאה לאחר מכן, כשאזור ההר הצפוני היה עד להתרחבות דמוגרפית דרמטית, ניכרה כנראה תחייה של החיים העירוניים בכמה ממרכזי השלטון הכנענים הוותיקים בעמקי הצפון.

בעמק יזרעאל החלה מגידו, שהיתה עיר גדולה בעבר, להשתקם לאיטה מן החורבן של תקופת הברונזה המאוחרת. סימנים לרנסאנס ניאו־כנעני ניכרים גם בעיר הסמוכה יקנעם, בעיר רחוב שבבקעת בית שאן, ובכנרת ותל הדר הסמוכות לכנרת. על סמך כלי החרס שיוצרו במרכזים אלה, וכן חפצי מתכת ואבן, שרידי פולחן ואדריכלות, ברור כי המסורות הכנעניות הישנות המשיכו להתקיים. חשוב עוד יותר, תיארוכים באמצעות פחמן 14 ממגידו ומאתרים אחרים ממקמים תקופה זו של תחייה כנענית עצמאית לכאורה במאה העשירית לפסה״נ. מערכת ניאו־כנענית זו בעמקי הצפון הגיעה לסופה בחורבן פתאומי. שריפה אדירה תועדה בכל אחד מן האתרים החפורים.

דרומה מכאן, באזורי המדבר של בקעת באר־שבע ורמת הנגב, היה המצב שונה לחלוטין. בדרום קמה רשת נרחבת של יישובים מדבריים, שהחשוב ביניהם - תל משוש - נמצא ממש בלב בקעת באר־שבע, על נתיב השיירות הקדום ממזרח למערב, ליד קבוצה של בארות מים מתוקים. החפירות שנערכו שם גילו ראיות לקשרים תרבותיים עם הפלשתים ועם אזור החוף הפניקי במערב ובצפוךמערב, ועם מרכזי ייצור הנחושת בערבה ובדרום עבר־הירדץ לכיווץ דרום־מזרח. יישוב קטן הוקם לראשונה בתל ערד, מקום הנזכר ככל הנראה בשם ״ערד רבה״ (כלומר הגדולה) ברשימה הטופוגרפית של ששונק הראשון. מערכת של יישובים קטנים התפתחה הלאה דרומה, בהר הנגב הצחיח.

החפירות בתל משוש ובאתרים אחרים באזור זה מעידות כנראה על הופעתה של ממלכה שבטית מדברית שקמה כאשר תנאים כלכליים טובים הקשורים לשגשוג בעקבות הסחר הביאו להתיישבות רחבת היקף של הרועים־נוודים שחיו באזור. תל משוש, הממוקם לאורך נתיבי הסחר המחברים את הערבה וים המלח עם הים התיכון, שימש ככל הנראה כתחנה בדרך ההובלה היבשתית של נחושת מבקעת הערבה ואולי גם של סחורות מחצי־האי ערב למרכזי הסחר במישור החוף.

חוקרי מקרא רבים נהגו לתאר את מסעו של ששונק הראשון כפשיטה חד פעמית (במיוחד מפני שהמקרא ממקם אותו אחרי יצירת הממלכה החזקה והגדולה של דוד ושלמה), אך ניתוח מחדש של הראיות הארכיאולוגיות מלמד כי יש לראות בו ניסיון מצד מצרים לחדש את האימפריה שלה בכנען. בעמקי הצפון, מטרתו של ששונק היתה כנראה להשתלט על הערים הראשיות. אשר לדרום, נראה שמלך מצרים ביקש להניח את ידו על הישות הפוליטית המדברית של תל משוש ועל הסחר באזור זה. העובדה שיעדים אלה הושגו, לפחות בחלקם, מתגלה בקטע מאסטלת ניצחון גדולה שהקים ששונק במגידו, מקום הנזכר בשמו בתבליט בכרנך.9 גל הנטישה ההדרגתי הניכר בתל משוש שבבקעת באר־שבע ובקבוצת אתרים מדרום לו, בהר הנגב, מלמד כי באותם ימים הגיעה לקיצה גם עצמאות הממלכה השבטית ששלטה בסחר המדברי.

ומה בדבר רשימת המקומות בהר המרכזי ובעבר־הירדן, המופיעים אף הם בתבליט של כרנך? בימי הממלכה החדשה בתקופת הברונזה המאוחרת נמנעו פרעוני מצרים בדרך כלל מלשלוח צבא לאזור ההר המיושב בדלילות, המיוער והטרשי, שבו היו מרכבות המלחמה עלולות להפוך לנטל במקום ליתרון, ושבו אפשר היה לצפות לעוינות מצד האוכלוסייה המבודדת והניידת. אך התבליט של כרנך מזכיר שמות מקומות כמו אדמה, סוכות, פנואל ומחניים - כולם ממוקמים לאורך נחל יבוק, אזור בעבר־הירדן שפרעוני מצרים מעולם לא גילו בו עניין רב. הוא גם מזכיר מקומות באזור קטן מאוד של חבל ההר ממש מצפון לירושלים, בהם גבעון, בית חורון וצמרים (ליד רמאללה של ימינו).

האם רק צירוף מקרים הוא ששני אזורים אלה של התיישבות אינטנסיבית במיוחד מראשית תקופת הברזל - אזורים שקורם לכן לא עניינו במיוחד את המצרים - היו קשורים קשר הדוק עם מעשיו של בית שאול במסורת המקראית? האם רק בגלל צירוף מקרים מזכירה רשימת ששונק הראשון את גבעון, שרבים מהחוקרים רואים בה את מרכז כוחה ופעילותה של משפחת שאול? האם רק צירוף מקרים הוא שדווקא בשטח שמצפון לירושלים - בניגוד בולט למצב בכל מקום אחר בהרים - אנו מוצאים מיקבץ של אתרים שננטשו במאה העשירית לפסה״נ?

משהו משך את תשומת ליבו של שליט מצרים לאותם אזורים נידחים, שחשיבותם הגיאו־פוליטית קטנה יחסית. אפשרות סבירה היא שהאזור שסביב גבעון והיישובים שסביב נחל יבוק שבעבר־הירזץ היו המרכזים העיקריים של ישות טריטריאלית־פוליטית עולה, שהיתה חזקה דיה לאיים על האינטרסים המחודשים של מצרים באזור.

 

מדוע לא נזכרה ירושלים ?

 

המקרא, מצידו, מכיר רק מטרה אחת למסעו של שישק. בדיווח התמציתי המובא במלכים א יד, 26-25, היעד היחיד למתקפתו הוא ירושלים, בירת בית דוד. בנקודה זו על־פי היסטוריה המקראית היתה ירושלים בירה חזקה ומשגשגת זה כשמונים שנה. דוד מלך בה על כל ישראל וכונן אימפריה רחבת ידיים. בנו שלמה עלה על כיסאו ופיאר עד מאוד את בירתו, שבה הקים ארמון הדור ומקדש. הואיל ועושרו של שלמה היה אגדי, אין פלא כי המקרא מדווח על נטילת

כלי המקדש בידי שישק, לרבות ״כל־מגני הזהב אשר עשה שלימה״. חוקרי מקרא סברו זה מכבר כי פלישת שישק הנזכרת בספר מלכים א היא האירוע המוקדם ביותר המתואר במקרא שיש לו תימוכין בטקסט חוץ־מקראי. אלא שירושלים - יעד מסעו של פרעה אל ההרים - אינה מופיעה ברשימת ששונק הראשון בכרנך.

לדעת חוקרים אחדים, השם ירושלים פשוט לא השתמר בתבליט כרנך. האפשרות הזאת אכן קיימת, אך הסבירות לה קטנה ביותר מפני ששורות הדמויות הכבולות המתארות את המקומות שנכבשו בהרים צפונית לירושלים נמצאות במצב שימור טוב יחסית, ומפני שאף עיר יהודאית אחרת - בהרים או בשפלה - אינה מופיעה ברשימה. לא מדובר אפוא כשם יחיד שנשמט; ארץ יהודה כולה אינה נזכרת בתבליט. ובכל זאת, השאיפה העיקשת להתאים את המסופר במקרא לכתובת בכרנך הביאה חוקרים אחדים להשערה כי ירושלים ניצלה מחורבן בזכות כופר כבד, ולפיכך לא נכללה ברשימה הרשמית של הערים הכבושות.

אך אם התיאור המקראי אמין בכל הנוגע לגדולתה של ירושלים במאה העשירית לפסה״נ ולממדי המס שלקח שישק מבית המקדש, הייתכן שהוא וחורטי כתובת הניצחון שלו היו צנועים עד כדי כך שלא הזכירו ניצחון על שליטי עיר בכירה ומדינה מאיימת כל־כך? צניעות כזאת אינה עולה בקנה אחד עם מאות שנים של מסורת מצרית שנהגה להציג את כיבושי הפרעונים בדרכים ראוותניות וברוב תשבחות עצמיות.

אבל הבעיה חורגת הרבה מעבר להופעתו של מקום זה או אחר ברשימה. כפי שראינו, ניתוחים חדשים של המידע הארכיאולוגי שנחשף בירושלים הראו כי במאה העשירית לפסה״נ לא היה שם אלא כפר הררי קטן ודל, ולא נמצאו כל ראיות לבנייה מונומנטלית. זאת ועוד, המימצאים הארכיאולוגיים גילו כי באותם ימים היה אזור ההר של יהודה מדרום לירושלים מיושב בדלילות בכמה כפרים קטנים יחסית, ללא עיירות גדולות ובצורות. בזמן מסעו של ששונק הראשון היתה יהודה עדיין ממלכה שבטית דימורפית שולית ומבודדת בהר הדרומי. תרבותה החומרית הדלה אינה מתיישבת עם עושר גדול בבית המקדש - ודאי לא עושר שיהיה בו כדי להשביע את תאבונו של אחד מפרעוני מצרים. המידע הארכיאולוגי סותר אפוא את התיאור המקראי. הסיבה שירושלים (או כל עיר אחרת, ואפילו כפר, ביהודה) אינה מופיעה בכתובת כרנך היא שלששונק הראשון לא היה עניין באזור עני ושולי זה.

אתרי ההר המרכזי המופיעים ברשימה מקובצים באזור צפוף האוכלוסייה שמצפון לירושלים, האזור שממנו בא שאול, על־פי המסופר במקרא. כאן נוכל למצוא ראיות לקיומה של ישות ישראלית צפונית שהיתה שונה לחלוטין באופייה מן הממלכה השבטית הדימורפית של פורעי־החוק בדרום. מרכזה של אותה ישות צפונית

המתוארת במקרא כ״ממלכתו״ של שאול - היה בסביבת גבעון. בדומה למקרה של לבאיו במכתבי אל־עמארנה ובהתאם למה שאנו יודעים על תקופות אחרות וחבלים אחרים של המזרח הקדום, אנו יכולים לשער כי היו לישות זו כוונות התפשטות לחבלים הנמוכים.
המקרא מתאר כיצד הגן שאול בכוח צבאו על תושבי יבש־גלעד, כיצד פעל נגד הפלשתים, כיצד פשט על העמלקים יושבי המדבר והמם אותם, וכיצד יצא לקרב האחרון בהר הגלבוע. אם ניזכר בתיאור השטחים שנחל יורשו של שאול, איש בשת (שמואל ב ב, 9), נראה כי הם תואמים במידה רבה את רשימת ששתק. שתי הרשימות מצביעות על קשר בין מיקבץ יישובים באזור ההר צפונית לירושלים לבין האזור שסביב נחל יבוק בעבר־הירדן - קשר שאינו מוכר מתקופות אחרות. קשה להניח שיש כאן רק צירוף 5?קרים. מה שיש לפנינו הוא עדות ייחודית לקונפליקט דרמטי, שלא זוהה עד כה, בין מצרים המתחזקת לבין ישות הררית תוקפנית שהמסורות המקראיות קושרות אותה עם שאול.

אותה ממלכה שבטית צפונית איימה, כך נראה, על ביטחונם של נתיבי הסחר במישור החוף ולאורך עמק יזרעאל. מצרים, שככל הנראה זיהתה את האיום, ביקשה להשתלט על אזור זה - על עשרות כפריו ואוכלוסייתו הגדולה יחסית - למרות שהעדיפה בדרך כלל שלא להסתכן בחדירה להרים הטרשיים והמיוערים. הראיות הארכיאולוגיות מראות כי המקומות שמצפון לירושלים המופיעים ברשימת כרנך הם הזירה שבה התרחש גל נטישה במאה העשירית לפסה״ג.

המסקנה נראית ברורה: ששונק חדר עם כוחותיו להרים ותקף את הישות הישראלית המוקדמת. הוא גם כבש את רוב הערים החשובות בעמקים הצפוניים, כמו מגידו, והשתלט מחדש על נתיבי הסחר בדרום. אך כתובת הניצחון שלו אינה מזכירה - ולא יכלה להזכיר - את ירושלים או את יהודה, ממלכה שבטית דימורפית מבודדת שלא היוותה איום של ממש, ואולי כבר הסכינה עם המציאות של שלטון מצרי.

 

הבגידה הנשכחת

 

נוכל רק לשער איזה סוג של יחסים התקיים בין הממלכות ההרריות של אזור גבעון ושל ירושלים במאה העשירית לפסה׳׳נ. ועלינו לזכור כי באותה עת לא התקיימה עדיין תודעה של זהות ישראלית משותפת. בין שני האזורים היו הבדלים ניכרים. במונחי אוכלוסייה וכוח עלה חבל ההר הצפוני בהרבה על חבל ההר הדרומי. סביר להניח שההגמוניה היתה בידי הצפון - שאולי גם ניסה מעת לעת להשתלט על ההר הדרומי.

לא כך מתוארים הדברים במקרא. במקרא מתוארים דוד ושאול לא כיריבים אזוריים אלא כדמויות בדרמה אחת, שבה נשזרים סיפוריהם האישיים. דוד היה לא יותר מאשר לוחם אהוד יתר על המידה ובעלה של מיכל, בתו של שאול. מעשיו כפורע־חוק ביהודה ותקופת שירותו כווסאל של הפלשתים התרחשו רק כאשר נאלץ להימלט על נפשו מטירופו הגובר של שאול.

כשדיברנו על דוד, העלינו את הסברה שסיפורי העם המוקדמים הכלולים בסיפור המקראי משמרים זיכרונות על עלייתו של מנהיג פורעי־חוק למדרגת שליט יהודה - תופעה התואמת דפוס של הנהגה פוליטית בהרים במשך מאות שנים. גם הופעתה של ברית הררית צפונית - הקשורה במסורת המקראית בשמו של שאול - עולה בקנה אחד עם הראיות הארכיאולוגיות ועם הטקסטים המצריים. אך בטרם ננסה לשחזר את יחסי הגומלין בין מנהיגי הצפון והדרום, שאול ודוד, עלינו להסביר עניין נוסף. בשום מקום בסיפור המקראי על ראשית הממלכה הישראלית אין רמז לאיום חמור כלשהו מצד מצרים.10 הפלשתים הם האויב הבולט ביותר: פשיטותיהם על יהודה מזעיקות את דוד לעזרה, וניסיונותיהם להשתלט על ההר הצפוני מספקות את ההקשר לכמה ממעלליו הצבאיים הגדולים ביותר של שאול. הפלשתים הם שמתוארים כמנצחים בקרב הגלבוע, קרב שבסיומו הם תולים את גופותיהם כרותות הראש של שאול ובניו על חומת העיר הגדולה והבצורה הסמוכה, בית שאן(שמואל א לא, 10).

מה היו מעשיהם של הפלשתים רחוק כל־כך ממובלעת החוף שלהם, בלב חבל ההר ובעמק יזרעאל? מחוץ למקרא לא נמצא שום רמז, ארכיאולוגי או היסטורי, לכך שהפלשתים יצרו אי־פעם צבא מאוחד שיכול היה לפעול במרחק גדול כל־כך מעריהם בדרום מישור החוף. מה היו מעשיהם במצודה הצפונית של בית שאן? אתר זה, הניצב בצומת אסטרטגי של נתיבי הסחר היבשתיים מדרום לכנרת, נחפר שוב ושוב וזוהה כאחד המרכזים המינהליים המצריים החשובים ביותר בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת. נתגלו בו בית מושל ומקדשים בסגנון מצרי. במאה העשירית כבר ירדה קרנה של בית שאן, אך ככל הנראה היא נחשבה עדיין למאחז פוטנציאלי לשלטון מצרי מחודש. הייתכן שהמקרא מזכיר את הנוכחות הפלשתית בבית שאן ובהרים משום שהפלשתים פעלו כעושי דברם של המצרים? תשובה חיובית לשאלה זו עשויה לשפוך אור חדש על המציאות ההיסטורית במאה העשירית ועל הקריירות של דוד ושל שאול.

חשוב לציין שברשימת הניצחון של ששונק הראשון לא נזכרת אף לא עיר פלשתית אחת. השמטה זו נובעת אולי מהנזק שנגרם לחלק מן הכתובת בכרנך, אך ייתכן שיש לה גם הסבר אסטרטגי. אף שהמובלעת הפלשתית באזור החוף יכלה אולי לנסות לבלום את מעברם של החילות המצרים צפונה, לא התרחשה שם ככל הנראה שום לחימה. השתלטותם של המצרים על נתיבי הסחר המדברי בדרום שירתה את האינטרסים של ערי החוף הפלשתיות. היחלשותה של

הממלכה השבטית הצפונית יכלה להעניק להם ביטחון טריטוריאלי רב יותר. גויי הים של מישור החוף, לרבות הפלשתים, שימשו זה מכבר שכירי־חרב בשירות המצרים. סביר להניח כי גם במסעו של ששונק הראשון ובמה שהתרחש בעקבותיו הם היו בעלי בריתם של המצרים.

אבל מדוע נשכחו המצרים בחלק זה של המסורת המקראית? במהלך השנים, ככל שסיפורי הגבורה על תקופה זו סופרו והועברו מדור לדור ביהודה, ירדה קרנה של מצרים והיא שקעה בתקופת שפל ארוכה, ואילו הפלשתים לא רק שמרו על נוכחותם אלא אף התחזקו. בזמן שבו נאספו סיפורי המקרא, כאשר מסורות מקומיות פזורות נארגו לכלל סיפור שלם, העוינות כלפי הפלשתים היתה חזקה מתמיד. הם נבחרו אפוא לשמש כנבלים העיקריים בדרמה. ייתכן שהתייחסותו של המקרא אל המתקפה הפלשתית בלב ההר, אל הצבת חיל־מצב פלשתי בגבע (שמואל א יג, 3) ובבית לחם (שמואל ב כג, 14) ואל הקרב הגדול בין הפלשתים לישראל בסביבת בית שאן, משמרת למעשה את זכר הברית בין המצרים לפלשתים.

המסורת המקראית מנסה להבליע, בצורה מגושמת למדי, עובדה מביכה על דוד. דוד אכן לחם בפלשתים בגבולותיה המערביים של יהודה, אך הוא היה גם וסאל בשירות אכיש מלך גת הפלשתית. יתרה מזו, דוד הצטרף עם אנשיו לכוחות הפלשתים שהתכנסו באפק כהכנה ליציאה לקרב שבו הנחילו תבוסה מוחצת לכוחותיו של שאול. כווסאל פלשתי לשעבר וכמנהיג של אזור שלא הותקף במסעו של ששונק, היה דוד עשוי להפיק תועלת רבה מירידת כוחו של חבל ההר הצפוני. מהלומה ליישובי במת הר בנימין היתה עשויה לתת בידי הממלכה השבטית הדרומית הזדמנות נוחה להרחיב את שליטתה הטריטוריאלית צפונה, בתיאום עם המצרים, או מייד לאחר נסיגתם משם.

בקצרה, הממלכה השבטית הדרומית היתה עשויה להיות שותפה פסיבית בברית המצרית־פלשתית. ייתכן שמשום כך היא אינה נזכרת ברשימת ששונק הראשון בכרנך - בדומה לערי הפלשתים. אפשר שזהו גם מקורה של ההאשמה הצפונית - הבאה לידי ביטוי בסיפור המקראי - כי דוד שיתף פעולה עם הפלשתים, ושהיה אחראי, לפחות בעקיפין, למותו של שאול. דוד ויהודה יכלו להרוויח מנפילת הישות הצפונית ולהרחיב את שליטתם לכמה מאזורי ההר ששאול הנהיג בעבר. ולבסוף, לא מן הנמנע שהגרעין ההיסטורי מאחורי רעיון ״הממלכה המאוחדת״ שעליה חלש דוד מירושלים הוא הזיכרון שבימים הראשונים לשלטון בית דוד שלטה ירושלים על שטחים בהר הצפוני שחרגו מעבר לגבולות המסורתיים של יהודה בימי המלוכה המאוחרים.

איננו יודעים כמה זמן נשארו המצרים באזור או אם הצליחו לכונן מחדש, ולו לזמן קצר, שלטון ישיר על כנען/ארץ־ישראל. אך במוקדם או במאוחר התפוגגה הנוכחות המצרית־פלשתית ודוד ויורשיו יכלו להמשיך לשלוט לפחות בחלק מההר הצפוני. נראה כי לאחר מתקפתו של ששתק הראשון על הממלכה השבטית הצפונית, האיום הגדול ביותר שנשקף לשלטונו של דוד הגיע לא מאויב חיצוני אלא דווקא מצד אנשי ההר הצפוני, שהאשימו אותו כי בגד בשאול מנהיגם, או לפחות ניצל את תבוסתו לקידום מטרותיו.

 

קדוש או בוגד?

 

שאול, המלך הראשון על ישראל, מתואר במקרא כדמות קרועה וכואבת, אפילו טראגית. מצד אחד הוא מוצג כ״בחור וטוב ואין איש מבני ישראל ט1ב ממנו״ (שמואל א ט, 2), צנוע ונחבא אל הכלים, גיבור המושיע את ישראל מכף כל אויביו:

ושאול לכד המלוכה על־ישראל; !ילחם סביב בכל־איביו במואב ובבני־עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים, ובכל אשר־לפנה !רשיע. ויעש חיל ויך את־עמלק; ויצל את־ישךאל מ?ד 'שסהו (שמואל א יד, 48-47).

מצד אחר מתואר שאול כאדם חמום מוח הנוטה להתפרצויות זעם.

רוחות רעות מענות אותו. הוא רודף ללא רחם את משרתו הנאמן דוד, ופעמיים אף מנסה להורגו. כשהוא מפר את מצוות ה׳ הוא פוסל את עצמו מלהיות שליט ראוי. ספר שמואל א קובע כי ה' ״נחם כי־המליך את־שאול על־ישדאל״(שמואל א טו, 35).

כיצד אפשר ליישב את הסתירות הללו? חוקרי מקרא רבים ראו בהן הוכחה לקיומם של שני מקורות שונים לטקסט. הסיפורים המתארים את שאול באור חיובי נתפסו בדרך כלל כמסורות שצמחו בממלכת ישראל (ממלכת הצפון) ושימרו זיכרונות אמיתיים, אם כי מעורפלים, על ימיו של מלך הצפון הראשון. בדומה לסיפורים על דוד פורע החוק בהר הדרומי, גם בהם יש פרטים גיאוגרפיים ספציפיים למדי הכוללים אולי זיכרונות מאירועים ממשיים שהתרחשו במאה העשירית לפסה״נ. גבורתו של שאול, אומץ ליבו ומותו הטראגי בקרב סופרו כנראה במשך דורות רבים והורחבו כזכר לעלייתה של הממלכה ההררית החזקה הראשונה וכהרהור עגום על חלום ישראל המאוחדת הנשלטת מן הצפון, שהגיע לפתע לקץ מר ואלים.

היסודות האנטי־שאוליים והפרו־דודיים בסיפור משקפים נקודת מבט שונה לחלוטין. הם מאשימים את שאול בכישלונו ומדגישים כי דוד נמשח למלך על ישראל בזכות, בשם ה׳. שני הקולות מייצגים את שני צדדיה של מחלוקת עתיקת יומין שנשזרה לתוך הנרטיב המקראי. יש חוקרים שטענו כי כל סיפור עלייתו של דוד לשלטון הוא אפולוגיה (התנצלות), ז׳אנר ספרותי מוכר היטב מהמזרח הקדום, ששימש מלכים שתפסו את השלטון בכוח הזרוע ונאלצו לשוות תוקף חוקי לעלייתם לכס המלכות. אלא שלתיאוריה זו יש מקום רק אם הטקסטים אכן נכתבו במאה העשירית, והסבירות לכך - כפי שכבר הראנו - קלושה.

נדמה שיש לפנינו סתירה בין שתי מסורות מקומיות שהועברו בעל־פה, ושעתידות בשלב מאוחר הרבה יותר להשתלב ביצירה כתובה אחת. טענות המובאות במסורת אחת נסתרות במסורת המנוגדת. ההאשמות של צד אחד נענות בהסברים מפורטים מן הצד האחר. אנשי מחנהו של שאול טענו כי דוד אינו אלא פורע־חוק, בךבלי־שם שהתקבל לחוגי המלך ואז בגד בו, חתרן שערער את מעמדם של שאול ושל משפחתו עד שתפס את השלטון בכוח. בעיניהם נתפס דוד כבוגד, סוכן פלשתי, שנטל חלק פעיל או סביל במערכה הצבאית שהביאה למותו של המלך הגדול הראשון של הצפון.

תומכיו של דוד השיבו בהאשמות נגד: אלמלא זעמו הרצחני של שאול לא היה דוד נקלע למעמד של איש כנופיה פורע־חוק. יתר על כן, בכל הזדמנות שנקרתה לו להרוג את רודפו, הוא נמנע מלעשות זאת - לטובת כלל ישראל. באחד המקרים מסופר כי דוד אמר כך:

אל־תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח יהוה ונקה [...] חי־יהוה,

כי אם־יהוה יגפנו•; או־־יו־מו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה. חלילה לי מיהוה משלח ידי במשיח יהוה; ועתה קח־נא את־החנית אשר מראשיתו ואת־צפחת המים ונלכה־לנו(שמואל א כו, 11-9).

יש לשים לב גם למילים המושמות בפי שאול עצמו בפנותו לדוד:

צדיק אתה ממני: כי אתה גמלתני הטובה, ואני*מלתיף הרעה [...] ועתה הנה יךעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל (שמואל א כד, 17, 20)

הסיפור המקראי מנסה לטעון כי בריתו של דוד עם המלך הפלשתי נעשתה רק בחצי־לב ולא היתה אלא אמתלה כדי להגן על בני עמו היהודאים. כשהפלשתים מגייסים אותו ואת אנשיו למלחמה על כוחותיו של שאול, הוא מקבל פטור משירות צבאי מטעמי נאמנות כפולה (שמואל א כט, 10-3). משמעותי לא פחות הסיפור שבו שומע דוד את הבשורה על מות שאול ובניו בגלבוע, והוא נושא קינה מרגשת:

הצבי לשראל על־במותיך חלל: איך נפלו גבורים. אל־תגידו בגת, אל־תבשרו בהוצית אשקלון: פךתשמחנה בנות פלשתים, פן־תעלזנה בנות הערלים. הרי בגלביע, אל־טל ואל־מטר עליכם ושד־י תרומת: כי שם נגעל מגן גבורים, מגן שאול, בלי משיח בשמן. מדם חללים, מחלב גבורים, קשח יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב רי?ןם. שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימם בחייהם, ובמותם לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו. בנות ישראל. אל־שאול ב2ינה [...] איך נפלו גברים בתוך המלחמה (שמואל ב א, 25-19).

חשוב מכל, המסורת המקראית טוענת כי כל האירועים נעשו על־פי רצון ה׳ ולפיכך אין בהם כל פסול. אלוהי ישראל עצמו דחה את שאול ובחר את דוד כמחליפו. הוא זה שהעביר את הכתר משאול לדוד.

הטענות והטענות שכנגד טבועות בחותם הזיכרונות הכאובים של אירועי המאה העשירית לפ0ה״נ. זיכרונות אלה, שהועברו בעל־פה, מייצגים עוד רובד של חומר פולקלוריסטי שיתרום את חלקו ליצירת הסיפור המקראי כפי שאנו מכירים היום.

לקראת סוף המאה העשירית לפסה״נ לא היה עוד די בטיפוח אגדות על גיבורים מקומיים ובהעלאת הישגיהם על נס. אחרי מות שאול וכינון שושלת בית דוד בירושלים - שושלת ששלטה כנראה על חלק מן הטריטוריות של ממלכת בית שאול - התחילה להתגבש זהות רחבה יותר של אנשי ההר, שבה הלכו והתעצמו דמויותיהם של שאול ושל דוד גם יחד. לפחות בין הכפרים של אזור יהודה וההרים הסמוכים לו מצפון החל להתפשט מחזור חדש של סיפורים, סיפורים שבהם נשזרו עלילות הגבורה הקדומות לכלל דרמה פסיכולוגית סביב שאלת זכותה של שושלת מסוימת למשול. באותם ימים קדומים, וכפי שנראה - בצורה מודגשת עוד יותר במאות מאוחרות יותר, שבהן הגיע ליהודה גל משמעותי של פליטים מן הצפון - לא יכלו עוד אנשי הדרום להתעלם מהסיפורים מעוררי ההשראה על בחירתו של שאול ועל עצם ההיקף והתעוזה של ניסיונו לאחד תחת שלטונו את כל יושבי ההר הצפוני. באותה מידה קשה להעלות על הדעת שאנשי הצפון לא הכירו את האגדות על דוד וגיבוריו. התוצאה היא מסורת לאומית עוברית ששילבה בכפיפה לא נוחה אחת את שתי המסורות. ובכל תקופה שבה שליטי יהודה חשו בצורך להשיב על האשמות הבגידה מצד אנשי הצפון ולסתור כל התנגדות ללגיטימיות ההיסטורית של טענת יהודה לזכות לשליטה בשטחי הצפון נוספו למסורת נדבכים שתמכו בלגיטימיות ובקדושה של דוד ושל שושלתו. לדרמה הנפרשת כאן לעינינו יש חשיבות לא רק מנקודת המבט של חקר העולם העתיק• מתוך מאבק ההישרדות בין תושבי הצפון ותושבי הדרום בחבל ההר של כנען נולד מושג הזהות המשותפת - עם ישראל.

פרק שלישי

 

רצח, תשוקה ובגידה

חצר המלוכה של דוד בירושלים

מסורות המאה התשיעית לפסה״נ -
נשים מרות־נפש, נסיכה שתומתה חוללה, בוגדים ורוצחים בדם קר; מאהבים חשאיים, אנשי סוד ובני בלייעל גמורים - במקרא כולו קשה למצוא אוסף דמויות מרתק יותר מאשר בחוגו הקרוב של דוד המלך בחצר מלכותו בירושלים. הסיפור המקראי, המוכר לחוקרים כ״תולדות ירושת הכס״ או ״תולדות חצר המלוכה״(שמואל ב ט-כ ומלכים א א-ב), מהווה המשך לסיפור עלייתו של דוד לשלטון, אף כי הוא שונה בנעימתו. זוהי דרמה של יצרים עזים, של חצר מלכות הנופלת שוב ושוב טרף לפיתויי השלטון הבסיסיים ביותר, ושל מלך המביע חרטה כנה על מעשה עוול נפשע וזוכה במחילה מפתיעה.

ספר שמואל ב מספר כי אחרי מותו של שאול בהר הגלבוע הוכתר דוד למלך בחברון על־ידי אנשי יהודה, ונאמניו פנו לחסל את שנותר מבית שאול. איש בשת, בנו־יורשו של שאול, ואבנר, מפקד צבאו הנאמן, נרצחו בידי מפקדי צבאו של דוד, בדרך שאיפשרה לדוד עצמו להתנער מכל אשמה. נציגים מכל שבטי ישראל באו לחלות את פני דוד בחברון ולמשוח אותו למלך על עם ישראל כולו. בעזרת חבר לודןמיו הנועזים עלה דוד על ירושלים וכבש אותה. הוא קבע את מעונו על השלוחה מדרום להר הבית הנקראת כיום ״עיר דוד״, וחיזק את ביצורי העיר. חירם מלך צור הכיר בגדולתו של דוד ושלח לו קורות ארזים ונגדים ובנאים מיומנים כדי לבנות ארמון מלכות ראוי לשמו בבירה החדשה. שם, בחצרו, אוסף דוד סביבו פמליה זוהרת של סופרים, קציני צבא, שומרי ראש שכירים, כוהנים, רעיות

 
 

BetaGroup - עיצוב אתרים

כל הזכויות שמורות NTT - מערכות ניהול תוכן