הצטרפות לרשימת תפוצה
 
 
 
חדשות
  • שינוי ההרשמה לסמינרים

    2.8.2017

    בסעיף ההרשמה לסמינרים יש הוראות חדשות להרשמה.

  • שינוי בתכנית תשע"ח: ביטול הסמינר על לאה גולדברג באפריל

    30 באוקטובר 2017
  • ראיונות עם משתתפי הסמינרים

    14/9/16

    כתובת הלינק היא  https://youtu.be/1Bbd0cXZIGI

 
 
 
  משה יהלום  
   
 

משה יהלום

 

התנ״ך החילוני

מיתוס מול היסטוריה - שאול  לאלוהי ישראל

 

1112 ׳׳ומולדתך מארץ כנען
בעל, ולעתים עשתורת היא זוגתו. היחסים בין האלים בשמי' קדם אף פעם לא היו פשוטים. פולחן אשרה, מלכת השמיים, היה הנפוץ ביותר בקרב נשי ירושלים (ירם׳ מד:8ו).
הממצאים הארכיאולוגיים מכונתילת עג׳רוד בנגב ומהר אל־
כום בשפלת יהודה מזכירים את יהוה שומרון ואשרתו, ומאשרים את הפופולריות של זוג האלים יהוה ואשרה. הכתובות הן מהמאה השמינית, ימי אחאב. גם מאות צלמיות שנתגלו ברחבי הארץ, לרבות בירושלים היהוואית כביכול, מציגים תמונה של פולחן כנעני רב־אלי בישראל הקדומה. בעת זאת עדיין לא נזרעו ניצני הפילוסופיה המונותאיסטית רבת העוצמה, שהיתה השראה חד פעמית, ולא התפתחות מהאלילות. רק בימי הנביאים הקלאסיים הושם דגש אחר על עבודת יהוה: מוסר, צדק ומשפט במקום פולחן.


שאול לאלוהי ישראל


מקובל לחשוב, כי שמואל היה אחרון השופטים. ואולם, נראה כי לא שמואל אלא שאול היה אחרון השופטים, ואולי אף דויד החל לפעול כשופט כריזמטי, כפי שנראה בהמשך. פועלו של שאול בראשית דרכו מאפיין את הנוטחאיוח לגבי שופט-מושיע בשופטים. שאול הוקדש בידי אלוהים לתפקידו (תפילת חנה). הוא פעל צבאית ברוח האל להצלת העם. והיה בשלטון עד סוף ימיו. ההבדל בין שאול לקודמיו"המושיעים״ הוא בפירוט מעשיו, ובהצלחתו לצרף אל הברית הקואליציונית שלו שבטים רבים, עד להתמלכותו.
שאול היה מבני בנימין, השלישי בקואליצית בית יוסף. אביו מכונה "איש חיל', תיאור מקראי לאדם אמיד במיוחד (שמ״א ט:ו). שאול היה מפקדם של ״הבחורים״, כנופיית לוחמים שהגנה על המתנחלים כנגד פעולות הביזה של שכניהם (שמ״א ט:20, כד:2). ״בחורים״ היה כינוי ללוחמי עילית (שופ׳ יד:9ו, מל״א ב:8 ועוד), כנראה להבדיל מחיילים רגילים המכונים ״נערים״ (יהו׳ ו:23). ידועות חבורות לוחמים דומות ל״בחורים״, בשמות שונים, שהיו לשופטים כריזמטיים. אבימלך הנהיג ״ריקים ופוחזים״ (שופ׳ ט:4), ויפתח ודויד היו מפקדים של כנופיות "גיבורים״ (שופ׳ יא:ו, שמ"א טז:8ו). אלה היו הכינויים להתארגנויות של חבורות צבאיות מקומיות, שהעניקו שירותי הגנה תמורת דמי חסות למתנחלים (שופ׳ ט:4, יא:3). הכינוי ״ריקים ופוחזים״ מראה את יחסם של המתנחלים אל החבורות הללו. מקצת השופטים המושיעים, שהנהיגו כנופיות כאלה, זוכים ליחס שלילי במקרא. למשל, יפתח ואבימלך. דויד הנהיג חבורת לוחמים כזאת שכונתה ״נערים גיבורי חיל׳(שמ״א פרק כה ועוד). "נער״ במקרא פירושו לוחם. דויד הנער, שנלחם נגד גולית בקרב ביניים, היה לוחם, לא ילד. את הכנופייה של דויד לא העזו בעלי המקרא לתאר כ״ריקים ופוחזים״.
למרות הדעה הלא מחמיאה שהיתה למתנחלים על כנופיות הפרוטקשן, הם נזקקו לשירותיהם, ומהם באו שופטים מושיעים. כמו במקרה של יפתח - אז פנו אליו אנשי גלעד בבקשת עזרה מפני עמון (שופ׳ יא:6) - כך גם במקרה של שאול. הפעם אנשי יבש גלעד ביקשו סיוע צבאי נגד נחש מלך עמון. בני בנימין, שהיו קשורים משפחתית לגלעד (שופ׳ פרק כא), היו ידועים כבני חיל. בברכת-יעקוב הם מתוארים כזאב טורף בבוקר ובערב מחלק את שלל הטרף (ברא׳ מט:27), לא לשון מחמיאה במיוחד. זה תיאור חד משמעי של שודדי־דרכים.
אנשי יבש גלעד היו מוכנים להיכנע למלך עמון, לולי העמיד בפניהם תנאי בלתי אפשרי ־ לעקור את עינו הימנית של כל גבר. נחש רצה בכך למנוע מהגלעדים את היכולת להקים מתוכם קשתים. בלא עין ימין מכוונת קשתים יתקשו לפעול. הגלעדים לא משיבים מיד לתנאי הכניעה. הם מבקשים מנחש אורכה בת שבוע להרהר בהצעתו. בינתיים ראשיהם פונים אל שאול, מנהיג ״הבחורים", בבקשת עזרה. הכנופייה של שאול היתה חלשה מכדי לנצח את צבא עמון, והוא מגבש קואליציה של כנופיות נוספות, כנראה בתמיכת שמואל, השופט לבית יוסף (שמ״א יא:7). התארגנות צבאית כזאת היתה בעבר (שופ׳ פרקים יט־כ).
באשמורת הבוקר מגיע שאול עם צבא הקואליציה ובמפתיע מתנפל בשלושה ראשים על צבא עמון, שלא היה מוכן לקרב. שאול מנצח את המערכה. בעקבות ניצחונו המרשים מציעים אנשי יבש לשאול להתמלך עליהם (שמ״א יר:2ו), הצעה שקוממה רבים (שמ״א יא:2ו). שאול לא דחה את ההצעה. הוא גם לא פיזר את צבאו. הצלחתו הפיחה תקוות למרוד בפלישתים. שמואל עצמו היה משוכנע, כי שאול הוא ״מושיע" לעת ההיא.
בישראל הקמאית, בתקופת ״המדבר׳ ו״ההתנחלות״, המלוכה היתה שנואה. אף פעם לא גובשו ממלכות טריטוריאליות. רק אבימלך גיבש ממלכה מקומית, של שכם ובנותיה. משה, ויורשיו "השופטים", אף פעם לא היו מלכים. ישראל הקמאית תיעבה משטר מלוכני. המקרא מסביר ההתנגדות זאת בכך שיהוה הוא מלך ישראל. בטקסט שבא להצדיק את המלוכה בדיעבד, המקרא אפילו מדבר על מלך בשר ודם שימלוך על ישראל אחרי יהוה (שמ׳׳א יב:4ו). אם נכונה סברתם של מנדנהול וגוטוולד לפיה הישראלים היו כנענים שקצה נפשם במלכי הערים העריצים, אפשר להבין את ההתנגדות הישראלית רבת השנים למלוכה. דבר דומה קרה אצל הרומאים. גם להם היה זיכרון לא סימפטי ממלכיהם האטרוסקים, שהאחרון בהם ־ טרקווינוס "הנאה״ - גורש בבושת פנים (509 לפנה״ס). לכן קיסרי רומא לא נקראו מלכים. הם היו קיסרים. על שמו של יוליוס קיסר.
כאשר נודע כי לשאול הוצעה המלוכה, קמה מחאה עממית.
לשמואל אף הוצע להמית את המצדדים ברעיון (שמ״א יא:2ו). ההצעה להמליך את שאול התפרשה בראש וראשונה כמרי נגד אלוהי ישראל, המלך החוקי, וזניחת "מורשת האבות" סביבה התגבשה הלאומיות המיוחדת של המתנחלים. אך הדרישה להמליך את שאול היתה חזקה. שמואל התנגד תחילה למלוכה. רק כאשר גבר הלחץ מצד ראשי העם החליט להמליך את שאול. לא כמלך, אלא כנגיד (שמ״א ט:16). שמואל רצה לשמור לעצמו את תפקיד מנהיג בית יוסף, והזכיר כי לישראל יש כבר מלך והוא האלוהים (שמ"א ח:6). למלך, כמתואר לגבי שאול, יהיו שני תפקידים ־ שופט ומצביא (שמ״א ח:20). מצד אחד הרצון לשינוי המשטר נועד לסלק את הפלישתים מגב ההר. ומצד שני ־ לכולם נמאסה ההפקרות, בה איש מרשה לעצמו לעשות הישר בעיניו.
ביישובו רמה שבאפרים מכנס שמואל כשלושים מוזמנים לתכנון המרידה בפלישתים. שאול היה בין המוזמנים, המכובד בהם. הוא הגיע בלווי נערו, משמשו הצבאי, בתואנה מוזרה למדי ־ לחפש את אתונות אביו האובדות. לדעת ברטל חיפוש האתונות היה סיפור־כיסוי לאוזני המרגלים הפלישתים ומשתפי הפעולה, שלא יחשדו בהתוודעות המורדים בבית שמואל.
ואמנם, קשה להאמין כי קיש, אביו של שאול, אחד מעשירי בנימין, ישלח את בנו, המצביא המהולל שניצח את נחש העמוני, לחפש אתונות. לשם כך יכול היה לשלוח את אחד מעבדיו הרבים. בבית שמואל היתה התכנסות מאורגנת של "קרואים" (שמ״א ט:22). הם לא היו סתם עוברי אורח. הם היו נציגי השבטים, כמו"קרואי העדה", כינוי לנשיאי ישראל (במ, א:16).
חשיבותו של שאול נראית גם בקבלת הפנים ששמואל ערך. שמואל עצמו, השופט לבית יוסף, יצא ברגל לקראת שאול. נראה שידע מראש על בואו של האורח (שמ״א ט:8ו). בהתכנסות ״הקרואים״ שמואל מושיב את שאול בראש השולחן (שם שם:22), מקום המיועד לראש החבורה. התכנסות "הקרואים״ נעשתה בכיסוי של חג דתי וזבח. גם זאת כדי לא לעורר את חשדם של הפלישתים (שם שם:12).
בתום פגישת הקרואים נועדים שמואל ושאול ביחידות לשם תכנון המהלכים הבאים (שמ״א ט:27־26). על פי עצת שמואל מצטרף שאול אל חבל בני נביאים (שם י:6 ואילך), דבר המעורר תמיהה. ״הגם שאול בנביאים?״ שואלים הכול (שם שם:12). רק מתי מעט היו בסוד תכנון המרד. במסווה דתי, כמתנבא בחבל נביאים, עובר שאול מכפר לכפר ומכין מרד.
את ההתנגדות המושרשת בישראל למלך בשר ודם פותר שמואל בהכתרת שאול לנגיד, לא מלך (שם ט:16). התחכמות לשונית המאפשרת ליהוה להמשיך להיות מלך ישראל האמיתי. גם דויד מכנה עצמו נגיד (שמ״ב ו: 21), וכך גם ירבעם בן נבט (מל״א יד:7), יהוא (שם טז:2) וחזקיהו (מל׳׳ב כ:5). התואר נגיד של מלכי יהודה וישראל נמשך לאורך כל תקופת המלוכה.
יתכן כי שאול היה כינויו ההתמלכות של בן-קיש ולא שמו האמיתי, כי היה ״שאול מאלוהים״ להצלת העם (שמ״א א:28). ספר שמואל פותח בתיאור הקדשתו של שמואל מבטן. כבר הראינו בפרק הקודם את הבעייתיות בשיוך סיפור ההקדשה הזה לשמואל. כמו אצל האבות ושופטים כריזמטיים אחרים, אמו של שאול מתוארת כאשה עקרה, שאלוהים פתח את רחמה כדי להראות כי ״המושיע״ נולד בהתערבות אלוהית. הוא לא ככול האדם. בעלי המקרא הדווידאים, פקידיו של יאשיהו, שינו את סיפור ההקדשה המקורי על מנת להמעיט במעמדו של שאול.
מאחר שנוצר מעמד חדש בישראל ־ מלך - וכתוצאה מכך גם מעמדו של אלוהים שונה כלפי ישראל, המקרא מקדיש טקסטים רבים להתמלכות שאול. על פי התיאולוגיה היהוואית בחירת מלך בשר ודם כמוה כמרידה במלכות שמיים. כדי להראות שאלוהים הסכים לשינוי במעמדו, המקרא מספר על בחירת שאול באורים ותומים, שהיו כלים פולחניים. בכך מודגשת מעורבותו של אלוהים בהתמלכות שאול. רוצה לומר: אחד, לא מדובר במרד נגד אלוהים, כי מלכי ישראל הם בחירי יהוה. ושתיים, לא כל פוליטיקאי בעל אמביציות שלטוניות יכול להתמלך. בהמשך מתוארת אכזבתו של יהוה מבחירתו בשאול, והעברת המלוכה לדויד. טקסט שבא להדגיש את סמכותו הבלעדית של אלוהים לקבוע מי ימלוך על עמו. מדויד, אומר המקרא, אלוהים לא התאכזב.
שאול התמלך שלוש פעמים. פעם אחת בחשאי מיד לאחר התכנסות ״הקרואים״ (שמ״א י:ו). פעם שנייה במכמש, כאשר שאול ״נחבא אל הכלים״ ־ לא התבייש, אלא הסתתר עם כלי נשקו, כי פעל בחשאי מאיימת המרגלים הפלישתיים (שמ״א י:24). אז עדיין לא כולם קיבלו את מרותו. ״בני בליעל״ - כינוי לחברי כנופיות מתחרות ־ לגלגו על הבחירה ואמרו: "מה יושיענו זה ל ויבוזו (לשאול) ולא הביאו לו מנחה" (שמ״א י:27). בפעם שלישית שאול התמלך בגלגל (שמ״א יא:5ו). אז כבר נוצר קונצנזוס סביב מועמדותו, "וכל ישראל שמחו עד מאוד׳. לדעת יאירה עמיתי תיאור משולש של התמלכות שאול נעשה לשם הדגשת הלגיטימיות של שינוי המשטר בישראל, ובמקביל ־ ביסוס הקואליציה בבריתות חדשות עם קבוצות שבטיות נוספות שהצטרפו לקואליציה. על פי המקרא התמלכותו הראשונה של שאול היתה לפני מלחמתו בעמון. לדעת ברטל סדר המאורעות במקרא שגוי. המלוכה הוצעה לשאול רק לאחר שניצח את נחש. הקרואים בבית שמואל הציעו את הנהגת המרד למצביא "עם קבלות". הכתרה חוזרת לא היתה יחודית לשאול. גם דויד, שלמה ורחבעם הוכתרו יותר מפעם אחת, וכך מלכים חוץ ישראלים. למשל, אבסין מלך אור הוכתר שלוש פעמים בערים שונות.
קורותיו ופועלו של שאול עברו עריכה דווידאית חזקה. הורגש צורך להסביר את הלגיטימיות של דויד, שהתמלך במקום שאול, המושיע מבטן אימו. אלוהים מאס בשאול, מסבירים בעלי המקרא (שמ״א טו:26). ומאחר שמלך ישראל נחשב לזרועו הצבאית של אלוהים, לאלוהים הפריבילגיה לבחור את המלך כרצונו, וגם להחליפו כרצונו, ולהעביר את המלוכה לאדם מתאים יותר, ״הטוב ממנו״(מל״ א טו:28). בכך רצו בעלי המקרא להדגיש שלושה פנים של המלוכה. האחד, המלך הוא שליחו של אלוהים, ולא נבחר העם. שתיים, המשטר המלוכני חוקי בישראל למרות מורשת האבות. אלוהים החליט כך. ושלוש, מכיווץ שהמלך הוא שליחו של יהוה אלוהי ישראל עליו להיות יהוויאי. לא לסגוד לאלים אחרים. גם אחיה השילוני מודיע לירבעם הראשון על החלטתו של יהוה להמליכו ולפלג את ממלכת שלמה (מל׳א יא:29). מלך בישראל, משוח האל, הוא התפתחות דגם המנהיגות של "שופט מושיע".
משוח האל לא דמה למשיח של אחרית הימים כמו בימינו, שתפקידו לבשר על גאולת האנושות. משיח במקרא היה שופט כריזמטי, שנבחר לשמש כזרועו הצבאית בלבד של אלוהים.
המשיח נשלח בצו שמיימי לגאול את ישראל מאויביו. שמשון היה "נזיר אלוהים׳/ כל השופטים המושיעים היו לוחמים, ראשי כנופיות. אסור לפגוע במשיח אלוהים (שמ׳׳א כד:6). גופו נחשב מקודש, שייך לאלוהים מבטן אימו. כזה היה שאול ולכן דויד נזהר לא לגעת אפילו בבגדו(שמ״א כד:6).
המשחת מלך נעשתה בטקס פולחני, שבו יצק כוהן על ראש המועמד משחה, שמן מקודש (שמ׳ לז:29). ״וייקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו (של שאול), ואמר: הלוא, כי משחך יהוה על נחלתו לנגיד׳ (שמ״א י:ו). בשם אלוהי ישראל היה אפשר למשוח נגיד ־ מושל - על נחלותיו של יהוה בלבד, הארץ הנתונה לשליטתו, ולא על ארץ אחרת, בה שלט אל אחר. יהוה לא היה יכול למשוח את שאול, למשל, למלך מצרים. זה לא היה בסמכותו. אז יהוה עדיין לא היה אל אוניברסלי.
התמלכות שאול יצרה מעמד חדש, שלא היה קודם בישראל,
של אנשי ״חצר המלוכה״. קרובי משפחת המלך, נסיכים ובני המשפחה המלכותית, וכן מקורבים אחרים, ביניהם פקידות בכירה ומצביאים ־ זכו לטובות הנאה וליחס מועדף. שאול מלך בסיועה של החמולה המשפחתית שלו. בניו ודודו היו מבין שרי צבאו. שאול ניסה לארגן סדרי מימשל. בחר את בירתו בגבעת בנימין, שכונתה גבעת שאול (שמ״א כב:6). מקומה אולי בתל אל־ פול, כחמישה קילומטרים צפונית לירושלים. היישוב נוסד בראשית המאה הי״ב, בתקופת השופטים. שכבה ו שייכת לסיפור הפילגש בגבעה (שופ׳ יט־כ). הפלישתים הקימו בה מצב (שמ׳׳א יא:4), שאותו כבש יונתן בראשית המרד. שאול הפך את היישוב לבירתו (שם טו:34). בשכבה 2, של ימי שאול, נחשפה מצודה מלבנית מוקפת חומת סוגרים. בכל אחת מפינותיה היה מגדל. אם הזיהוי נכון, כאשר מקושוני החופרים הגיעו למצודה, היה ברור שהם חושפים את ארמונו של שאול, שנבנה על יסודות המצד הפלישתי. גבעה היתה יישוב ספר כפרי, לא עיר מבוצרת.
שאול הנהיג צבא קבע שמנה גרעין בן 3,000 לוחמים (שמ״א כד:3, כו:2). בצו אסף אל צבאו כל ״גיבור חיל׳ ־ את נערי שאר הכנופיות, מהן הקים את צבאו(שם יד:52). מינה את דודו, אבנר בן נר, למפקד הצבא, והפך אותו בכך לאדם החזק ביותר בממלכה אחרי המלך. שאול גם השיא את בתו מיכל לדויד, מפקד כנופיית ״גיבורים׳׳ כריזמטי מיהודה, שהיה פופולרי במיוחד. אולי קיווה בכך לזכות בתמיכתו. זה לא הועיל לשאול. בהזדמנות ראשונה דויד מרד ואף הכתיר עצמו ל״מלך הארץ" (שמ״א כא:2ו). חוקרים ניהיליסטים העריכו, כי דויד לא נשא מעולם את הנסיכה מיכל וכי הסיפור על נישואיו היה אמור להוכיח למתנגדיו, כי דויד הוא בן משפחת המלוכה הלגיטימית של ישראל, ולכן זכאי למלוך. על כך בפרק הבא.
המרד בפלישתים החל ברציחת נציבם בגבע בידי יונתן בן שאול (שמ״א יד:6-15). כך נודע לפלישתים על המרידה. סרני הפלישתים שולחים צבא נגד המורדים. הקרבות בין שאול לפלישתים נמשכים כעשרים שנה. אין יודעים מה היה הסדר הנכון שלהם. במכמש, עיר בנחלת בנימין, צפונית לירושלים, מתואר ניצחון בזכות תכסיס של יונתן (שם פרק יד). כן מתואר "קרב ביניים״ בעמק האלה, בין דויד הלוחם הישראלי, לבין גולית הנציג הפלישתי (שם יז). קרב ביניים היה מקובל בעת ההיא. גם אבנר מציע ליואב קרב ביניים בבריכת גבעון, בין נערים־לוחמים, ש״ישחקו" לפניהם במקום להקיז דם במלחמה (שמ״ב ב:4ו). דויד קנה את פרסומו כלוחם מהולל לאחר שניצח את גולית בקרב ביניים. לא בטוח אם הסיפור נכון. אולי הלוחם שניצח את גולית היה אלחנן (שמ״ב כא:9ו), ואולי אלחנן היה שמו של דויד לפני התמלכותו, כהצעת חז״ל. גם רש״י מזהה את אלחנן כדויד, אך במקום אחר הוא מציע, לראות בגולית של אלחנן אדם אחר, לא את גולית של דויד (דה״א כ:5).
במשך כל ימי שלטונו נלחם שאול נגד הפלישתים (שמ״א יד:62). ההערכה היא שהצליח להדוף אותם רק מהרי אפרים. הקרב המכריע והאחרון נערך בגלבוע. שם נפלו שאול ויונתן, יורש העצר, ועוד שניים מבניו, המצביאים יהונדב ומלכי־שוע.
המקרא מספר על מלחמות נוספות שהיו לשאול, לא רק כנגד הפלישתים. הוא נלחם נגד מואב, עמון, אדום, צובא ועמלק (שמ׳׳א יד:28־27). מלחמותיו בעמלק הביאו לו את נאמנותם של בני יהודה, מחנה הקואליציה הדרומית, שתמכה בשאול גם בעת התמרדות דויד. שאול היה אדם כריזמטי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם״ (שמ״א ט:2), ונהנה מתמיכה רחבה. הקואליציה שלו הלכה והתחזקה עד להתמרדות דויד, שבלמה את תוכניותיו. בראשית מלכותו גם שמואל תמך בו. בלעדי תמיכה זאת שאול לא היה מתמלך. שאול התייחס אל שמואל כאל אביו הרוחני.
במשך השנים התרופפה התמיכה בשאול. שאול גם הסתכסך עם שמואל על סמכויות פולחניות. כמו המנהיגים לפניו, שאול רצה לזבוח לפני צאתו למלחמה. בכך עורר את כעסו של שמואל, ולא בצדק. במזרח הקדום למלכים היה שמור תפקיד זה, במיוחד לפני יציאה לקרב. יתכן שהסיבה למריבה היתה אחרת - סירובו
של שאול להחזיר את ארון הברית למרכז הפולחן הישראלי. הדי המריבה על ניהול סקסי הפולחן שבין שאול לשמואל נוצלו בידי בעלי המקרא הדווידאים כדי לנמק מדוע אלוהים העביר את המלוכה לדויד ולא הורישה לצאצאי שאול (שמ״א טו:28).


בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל התקיימו שלוש קואליציות. הראשונה של יעקוב. אז לפי המסורת גם נקבע שמה של הקואליציה, ישראל. השנייה של משה והשלישית של שאול. הקואליציה של יעקוב אינה ברורה. למעשה לא היתה שום סיבה לאומית לקיומה. ״האבות המשוערים״ המשיכו כמו תמיד לסחור בבשר בכנען ואחר כך במצרים, ולא היו להם אספירציות לאומיות. לקואליציות הבאות, של משה ושאול, כבר היו מטרות לאומיות. משה, שגיבש מקצת המתיישבים הפסטורליים, היה אבי מתיישבי הבשן, הגלעד וארץ סיחון. שאול גיבש קואליציה למרידה נגד הפלישתים. הממלכה שהקים היתה התפתחות לאומית מאוחרת. השבטים הקרובים לעברים כבר התגבשו לממלכות בעבר הירדן. מואב יסדה ממלכה כבר בימי משה (במ׳ כא:26) במאה הי״ג, אף כי לא בטוח אם ״מלך היה התואר הנכון של שליט מואב הראשון. יתכן שהיה זה כינוי אנכרוניסטי לראש קואליצית השבטים המואבים. המקרא יודע, כי בעבר הירדן המזרחי התגבשה הלאומיות לפני כנען, גם אם לא הוקמו שם מיד ממלכות. המקרא מספר גם על מלך אדום מימי משה (במד׳ כ:4ו). זאת שגיאה. אדום במאה הי״ג היתה ארץ ספר. קוכמן רואה בהתגבשות לאומיות בעבר הירדן ובישראל תהליך היסטורי, שבמהלכו חדרו שבטים שמיים מערביים לארץ ישראל
ולסוריה, ועברו להתיישבות קבע. המסורת המקראית מזהה את ישראל, אדום, מואב, עמון וארם כבעלות מוצא משותף. אדום ־ שם נרדף לעשו ־ אף נחשב ל׳אחיו" של יעקוב־ישראל (ברא׳ לו). גם הקרמיקה של עמים אלה דומה לישראלית, וכך לשונם ותרבותם הקמאית.
גיבוש קואליציות נעשה בחידוש הברית עם יהוה. זאת היתה ברית בין שני צדדים, ברוח חוזה חיתי מחייב. מאז עמד מלך בראש הקואליציה, הברית היתה משולשת ־ בין אלוהים, המלך והעם. לפי ברטל, טקסי ההכתרה השונים מלמדות על הרחבות הקואליציה והצטרפות שבטים נוספים אליה, שנדרשו להישבע נאמנות למלך ולאל שבשמו פעל.
הצטרפותן של קבוצות חדשות נראה יפה במערכת מכמש. מוזכרות כאן שתי אוכלוסיות מקומיות ־"ישראלים" ו״עברים״. אלה שלא קיבלו את הנהגתו של שאול ולא הצטרפו לברית הקואליציות מכונים "עברים". רק כאשר עברים מצטרפים לשאול "גם המה להיות עם ישראל׳ (שמ"א יד: 21). משמעות הברית היא, שהמלך כנציג האל מתחייב להגן על בני הקואליציה, ובתמורה חבריה מתחייבים להכיר במלכותו. שינוי המעמד מישראלי ל׳עברי״ נוזכר גם לגבי לדויד. בעת שהוא מרד בשאול ועבר לצד הפלישתי הוא מכונה עברי, עפירו(שמ״א יט:3). גם זה מראה, כי "ישראל׳ היה שמה של קואליצית שבטים, לא ציון מוצא אתני. לכן ישראלים יכלו להיות גם אוכלוסיות לא-שמיות, כמו שבט דן שהיה ממוצא פלישתי.
שאול מלך בין השנים 025ו עד 006ו לפנה״ס בקירוב. המקרא אינו מספר על משך שלטונו. למעשה המקרא יודע, כי שאול התמלך בגיל שנה ומלך שנתיים בלבד (שמ״א יג:ו). ברור שזאת טעות סופרים. מחבר הספר לא זכר את משך שנות שלטונו של שאול ולא רשם מספר, רק תזכורת לעצמו. הוא, ללא ספק, התכוון לברר מאוחר יותר את הפרטים הנכונים ולרשום אותם בספר. העניין נשתכח ממנו, והפסוק נשאר כמו שהוא. לפי פועלו של יונתן, בנו של שאול, שבראשית המרד כבר היה לוחם בצבא אביו ־ יונתן כבש את המצד הפלישתי בגבעה ־ שאול התמלך בסביבות גיל ארבעים.
שאול לא הצליח להכריע את המערכה נגד הפלישתים. בשנותיו האחרונות נהיה אדם פרנואידי, והתנהג בעריצות כלפי נתיניו. מסיבות מדיניות רצח את כוהני נוב מצאצאי משה, שהיו כוהני יהוה, והשמיד את עירם (שם כב:9ו). ביער באכזריות את פולחן האובות והידעונים (שם כח:3-9). רדף את הגבעונים והרג בהם ללא שום סיבה ברורה (שם כא:6-ו) והסתכסך עם שמואל. שמואל ניתק את קשריו עם שאול מאז הקרב נגד עמלק ועד מותו (שמ״א טו:35). התרחקותו של שמואל הובנה בישראל כנטישתו של שאול על ידי אלוהים עצמו. התרחקות זאת השפיעה על שאול. על פי י.א.סוג׳ין, שאול התנהג באחרית ימיו כחולה במחלת נפש. מולו הציע ברטל זווית מעניינת להתדרדרות במצבו הנפשי של שאול. לפי הצעת ברטל, התנה¬גותו של שאול קשורה בנטיית לב העם אל דויד "האהוב״. באחרית ימי שאול היה ברור, שדויד יירש את המלוכה (שמ״ב ה:2). גם יונתן היה מודע לכך (שמ״א כג:7ו). שאול חשש, שאם בנו יונתן לא יירש אותו דויד יביא כליה על משפחתו, כפי שאכן היה (שכר ב כא:9־ו).
בימי שאול, כמו בימי שמואל, לארון הברית לא היה שום משמעות פולחנית לאומית. שלא כמו בימי עלי, שאול לא יצא אף פעם למלחמותיו עם ארון הברית, אף שהארון נחשב כלי מלחמה מובהק (שמ״א ז:3). ארון הברית נמצא אז בקרית יערים- בעל, ״עיר בני יהודה״ הזניחה. דויד היהודאי החזיר את הארון למרכז הפולחן הלאומי. רק פעם אחת מופיע הארון במלחמות שאול (שם יד:8ו), אך לפי תרגום השבעים הכוונה שם היא לאפוד, והמלה ״ארון״ שגויה. אפוד היה חפץ פולחני לא מזוהה במחקר. גדעון עשה אפוד מזהב בעופרה (שופ׳ ח:26-27). יהוה של שאול היה שור-אל, בעל הכנעני, אלוהי משה. שאול עצמו היה כנעני, שהקים קואליציה בשם ישראל. השמות במשפחתו נשאו את שמו של האל הכנעני בעל. מפיבעל היה נכדו (דה״א ח:34) ואשבעל בנו הרביעי (דה״א ח:33). יהוה של שאול היה האל בעל בדמות השור המתואר בעג׳רוד, לא אלוהי ממלכת יהודה מימי דויד, יושב כרובי האריאל.
גבולות ממלכת שאול מופיעים בתיאור שטחי שלטונו של בנו־יורשו אשבעל. עליו מסופר, כי התמלך על שטחי גלעד, אשור־בגליל, יזרעאל, אפרים ובנימין(שמ״ב ב:9). על פי המקרא, בשיא שלטונו הצטרפה אל שאול גם יהודה, לפחות עד למרידת דויד. הרצוג הציע לראות בשאול ובדויד מלכי שבטיים נפרדים.
שאול לא ניסה להשתלט על ערי פלשת. מטרתו הלאומית היתה לשחרר את ישראל מהכיבוש ולהגן על המתנחלים משכניהם הטרוריסטים, אך לא לכבוש שטחים או ערים. כמה ארכיאולוגים משוכנעים, כי ממלכת שאול היתה קטנה בהרבה מהמתואר במקרא. זאת היתה ממלכה שבטית מצומצמת וחלשה.
בשנים האחרונות למלכות שאול דויד מרד נגדו. הוא עזב את הקואליציה הישראלית והתחבר עם אוייביו המושבעים של שאול, הפלישתים. הצטרפו אליו בני משפחתו, ״גיבורים" מבני גד ויהודה ובני בנימין ״מאחי שאול׳ (דה״א יב:30). המרד של דויד לא היה מרד שולי. מאחר שכבר היה ידוע בימי שאול כי דויד יירש אותו(שמ״ב ה:2) גדודים מצבא שאול הצטרפו אליו. שאול בעצם נכשל במלחמותיו, ודויד היה התקווה החדשה. ביטוי לתקווה זאת נמצא בטלוגן העממי ״היכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו״(שמ״א יח:7).
דויד התבסס בציקלג הפלישתית. משם נלחם בעמלק. יתכן שדויד החליט לעזוב את שאול כדי להגן על יהודה, ממתקפות הטרור של עמלק, שהעסיקו אותו כיהודאי יותר מהפלישתים. עכשיו דויד מכונה בפי הפלישתים עברי, לא ישראלי (שמ״א כט:3). בעת זאת דויד כבר לא השתייך לקואליצייה הישראלית. שאול אף פעם לא סלח לדויד על בגידתו. כדי לדכא את המרידה רדף אחריו עד למדבר(שמ״א כג:5ו־4ו ועוד).
שאול נפל במערכה על הגלבוע נגד הפלישתים. עם מותו ניסו הפלישתים לחדש את אחיזתם בגב ההר, בשטחי אפרים ובנימין. יורשו של שאול, בנו אשבעל, העביר את בירתו למחניים שבעבר הירדן (שמ״ב ב:8), הרחק מהפלישתים. הדמות הדומיננטית בממלכת אשבעל היה עדיין שר הצבא אבנר בן נר. כוחו של אבנר אפילו התעצם בשל חולשת מנהיגותו של אשבעל. באותו זמן הצליח דויד לשכנע את זקני יהודה להמליכו (שמ״ב ב:4־3). הפלישתים, שראו בדויד בן חסותם, לא התנגדו. כשכבר הבינו שעשו מקח טעות כשתמכו בדויד, עבורם זה היה כבר מאוחר.
סדר הפרסים
5 על מזבח שהפך למאפרה ־ 7 יום אחד החליט מלך אחד ־ 16 חידת בני יעקוב ־ 37 ״ההיסטוריה המשוערת״ של האבות ־ 56 הקואליציה של נסיך מצרים ־ 8״ומולדתך מארץ כנען״ ־ ו 113 - שאול לאלוהי ישראל 128 - האימפריה שלא היתה 148 - OUT ־ כנעניות IN יהדות מילון מונחים - 75ו
בשער: ״ויעל אליהו בסערה השמימה״(מל״ב ב:11). מתוך תחריט נחושת מאת גוסטב דורה
משה יהלום
התנ״ד החילוני
מיתוס מול היסטוריה
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

BetaGroup - עיצוב אתרים

כל הזכויות שמורות NTT - מערכות ניהול תוכן