הצטרפות לרשימת תפוצה
 
 
 
חדשות
  • שינוי ההרשמה לסמינרים

    2.8.2017

    בסעיף ההרשמה לסמינרים יש הוראות חדשות להרשמה.

  • שינוי בתכנית תשע"ח: ביטול הסמינר על לאה גולדברג באפריל

    30 באוקטובר 2017
  • ראיונות עם משתתפי הסמינרים

    14/9/16

    כתובת הלינק היא  https://youtu.be/1Bbd0cXZIGI

 
 
 
  כבוד אלוהים הסתר דבר  
   
 

                                                             ד'ר אריה מורגנשטרן

"כבוד אלהים הסתר דבר": משיחיות - בין כיסוי וגילוי

הקדמה: המשיחיות והסתרתה

המשיחיות בתולדות ישראל היא תופעה אידיאולוגית וחברתית שמטרתה לעצב מחדש את גורלה ויעודה של האומה בדרכים אקטיביות, ולקדם בכך את תהליך הגאולה וחידוש הממלכתיות היהודית בארץ ישראל.

הפעילות המשיחית בכללותה מבוססת על הציפיה האימננטית לגאולה, על ספרות דתית גלויה ואזוטרית, על חישובי קץ וכן על "גילויים" נבואיים מן השמים, שמטרתם להעניק לגיטימציה לפעילות פורצת גדר בחייה של האומה. היא מעניקה פרשנות מיסטית אסכטולוגית לאירועים כמו מלחמות בין עמים או פגעי טבע, ומגייסת אותם כהוכחה לקרבתם של אחרית הימים. לעתים היא מונהגת על ידי דמויות כריזמטיות המכנים עצמם, או קרויים בידי אחרים "משיח" או "מבשרי משיח", ומתיימרים להוביל את העם לעידן של גאולה.

לציפייה המשיחית ולפעילות המגוונת והגלויה שלה, מתלווה לעתים קרובות תופעה מכוונת של הסתרת המניע המשיחי האמתי. תופעת "ההסתרה" נובעת מן החשש להכשלת המהלך המשיחי על ידי תומכי התפישה המסורתית הדוגלים בפעילות רוחנית פסיבית ורואים בפעילות המשיחית תופעה הרפתקנית ואנרכיסטית.

הסתרת הכוונות האמתיות של הפעילות המשיחית גוברת בעיקר לאחר כישלונה של כל התעוררות או תנועה משיחית. היא נובעת מן החשש שהעדויות ההיסטוריות על קיומן של ציפיות משיחיות שנכזבו, נתבדו ולא נתממשו, עלולות לגרום בסופו של דבר למשבר דתי ולאומי, לכפירה ברעיון הגאולה המשיחית עצמה, ולערעור יסודות האמונה היהודית כולה. הדבר בא לביטוי קצר וקולע במאמר התלמוד: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיוון שהגיע הקץ ולא בא [המשיח] שוב לא יבוא".[1]

 

כדי להימנע ממשבר לאומי ודתי, הסתירו התומכים בפעילות משיחית פורצת גדר את מניעיהם האמתיים בשעת מעשה, והשתדלו למחוק מדפי ההיסטוריה לאחר מעשה, את העדויות על המניע המשיחי לאמונתם ופעילותם החריגה במציאות ההיסטורית.[2]

דוגמה להסתרת המניע המשיחי בשעת מעשה, היא השליחות לחידוש הסנהדרין שנעשתה בראשית שנת תקצ״א (1830) על ידי מנהיג הקהילה הפרושית בצפת, תלמיד הגר״א - ר׳ ישראל משקלוב. הלה שלח את ר׳ ברוך מפינסק למסע חיפוש אחר עשרת השבטים במדבריות תימן.[3] מטרת השליחות הייתה משיחית מובהקת; לגלות את עשרת השבטים על מנת לחדש באמצעותם את "הסמיכה" ואת מוסד הסנהדרין ולקרב בכך את הגאולה. וכך כתב ר׳ ישראל משקלוב באיגרת שנתן בידי השד״ר לעשרת השבטים;

"הלא זה הדבר, כנודע בשער בת רבים... כי טרם יבא משיח צדקנו צריך שיהיה בא״י ב״ד [בית-דין] הגדול סמוכים... וכאשר שמענו בבירור שיש אצלם סנהדרין סמוכים... יבחרו נא כמה מחכמיהם הסמוכים בחמלתם על כלל עם ה׳ ויבואו נא לא״י נחלת אבותינו, ויסמכו לת״ח [תלמידי חכמים] כדי שימצא ב״ד סמוכים בא״י אשר תחלת הגאולה תלויה בזה".[4]

מחשש פן תתגלה השליחות המשיחית מסר ר׳ ישראל משקלוב בידי השד״ר שתי איגרות נוספות שמטרתן הייתה להסתיר את דבר השליחות המשיחית במקרה שייתפס על ידי השלטונות העות׳מאניים. האחת "איגרת העגונות" חתומה באישור קונסולרי המסמיך את המחזיק בה לחפש בעלים שברחו מארץ־ישראל והותירו את נשותיהם עגונות.

איגרת הסתרה נוספת שניתנה לר׳ ברוך מפינסק בעת שיצא לתימן, נועדה אף היא לשמש במידה רבה ככיסוי והסתרת השליחות המשיחית. איגרת זו, קובעת שמטרת השליחות היא איסוף כספים למען אנשי כולל הפרושים הנתונים במצוקה כלכלית, בשל עיסוקם הבלעדי בלימוד תורה.

לו היו מגיעות לידינו רק שתי איגרות ההסתרה הנזכרות היינו מגיעים למסקנה המסולפת כי השליחות לתימן לא הייתה בעלת אופי משיחי וכי מטרת עליית

תלמידי הגר״א לארץ ישראל, הנזכרת באחת מהן, הייתה רק לשם לימוד תורה בצוותא.[5]

מעבר להסתרת המניע המשיחי מתוך חישובים תיאולוגיים וביטחוניים בשעת מעשה, מצינו תופעה של הסתרת המניע המשיחי לא בעת ההתרחשות ההיסטורית אלא מאוחר יותר, בעקבות כישלון הציפיה המשיחית במועד שנקבע לה.

כך הסתיר ההיסטוריון והגיאוגרף יהוסף שוורץ בספריו את הציפיות המשיחיות שהיו לו ולחבריו בירושלים לפני שנת הת״ר (1840), בעוד שבמכתבים ששלח לקרוביו בגרמניה בשבע השנים שקדמו לשנת ת״ר - ושנתגלו לאחרונה - מצויים אזכורים מפורשים רבים לציפייה המשיחית שהייתה להם.

על הרשות שנתן מוחמר עלי בשנת 1835 לתקן ולבנות מחדש את ארבעת בתי הכנסת הספרדיים בירושלים הוא כותב : "ועד שנה זו היו כל בתי הכנסת ישנים וממש נוטים לפול, כי מזמן חרבו לא היה ניתן רשות ליהודים לתקן ומכל שכן לבנות [...] ובעת הזאת כבר נגמרה אחת והוא בנין מפואר [...] וממש תחילת הגאולה היא זאת.[6] על הצעתו של משה מונטיפיורי בשנת 1839 לרכוש קרקעות ולהעסיק יהודים בעבודה חקלאית הוא כותב: "ואפשר שמה׳ יצא הדבר להיות העניו הזה תחלת הגאולה בדרך הטבע״.[7] ובשנת 1839, בהתקרב שנת ת״ר (1840), בימי המתיחות הצבאית בין מוחמר עלי שליט מצרים וארץ ישראל ובין הפחות באזור, הוא מזכיר את מאמר התלמוד כי "מלחמות" אף הן מבשרות את הגאולה ומתייחס במפורש לשנת ת״ר: "ועיני כל אחינו בני ישראל אל ה׳ שיוציאנו מאפלה לאורה בביאת הגואל צדק בשנה הבאה, ת״ר, אמן".[8]

משחלפה שנת ת״ר והמשיח לא בא, השתררה בציבור אכזבה מרה וקשה. במהלך המשבר בירושלים המירו את דתם שניים מבני העדה הפרושית.[9] יהוסף שוורץ עצמו עבר מהפך והחל מפקפק באפשרות לקרב את הגאולה בדרך הטבע ובידי אדם.

העובדה שאין בכתביו הנדפסים משנת תר״ה ואילך,[10] כל אזכור של הציפיות המשיחיות שקדמו לשנת ת״ר, מוכיחה כי שוורץ ביקש למחוק מן הזיכרון ההיסטורי את פרק חייו ה״מביש", כאשר נתפס, עם רבים מאנשי ירושלים לאמונה כי הגיעו ימות המשיח.

הסתרת המניע המשיחי בעליית החסידי□ על ידי עמנואל אסקס

מעבר להסתרת המידע המשיחי מתוך חישובים תיאולוגיים וביטחוניים, מצויה תופעה של הכחשת המניע המשיחי לא במקורות ההיסטוריים עצמם, אלא במחקרים שכתבו היסטוריונים בני זמננו. המניע להסתרה ולהכחשה במקרה זה הוא פוליטי ונובע מיחס שלילי לאתוס המשיחי היהודי לדורותיו. בהמשך אתייחס לשני היסטוריונים המתאפיינים בגישה זו: הפרופ׳ עמנואל אטקם וחברו הפרופ׳ ישראל ברטל.

בכרך ע״ו (תשע״א) של כתב העת "ציון" התפרסם מאמרו של עמנואל אטקם, "המניעים לעליות החסידים לארץ ישראל"[11] ובו תקף את קביעתו של פרופ׳ דוד אסף, כי המניע הדומיננטי בעליית החסידים לארץ ישראל בשנת תקל״ז, היה משיחי.[12] בזה אנו מגיעים לשלב חדש של תופעת "ההסתרה". לא רק התעלמות מוחלטת ממציאות היסטורית ולא רק התבססות על מקורות חלקיים ובלתי מייצגים בעליל, אלא יצירת נרטיב חדש המתעלם לחלוטין ממניעים משיחיים שלא נראים או אינם מקובלים על החוקר עצמו.

יש לציין כי המניעים המשיחיים במקורות ההיסטוריים על עליית החסידים בתקל״ז, כבר צונזרו בצורה שיטתית ויסודית מן הטעמים שנזכרו לעיל.

והנה, מאמרו המלומד והמנומק היטב של פרופ׳ דוד אסף על המניע המשיחי בעליית החסידים הגדולה התבסס, בין היתר, על עדות חדשה דרמטית ויוצאת דופן של רופא קראי מחצי האי קרים בשם יוסף קוסדיני, שנתגלתה לי עם פתיחת

הארכיונים ברוסיה לאחר התמוטטות המשטר הסובייטי. הרופא הקראי יוסף קוסדיני מספר לפי תומו, כי פליטי אחת מספינות העולים החסידיים לארץ ישראל שנטרפה בים בשנת תקל״ז (1777), העידו כי המניע לעלייתם הייתה הציפיה לביאת המשיח. וכך הוא כותב על האירוע הדרמטי:

״לזכרון לדור אחרון. מה שהיה בשנת שנת התקל״ז [1777] ליצירה, איך שיצא שמועה שבא משיח בן דוד. ואז התחילו הרבנים הדרים בחוצה לארץ ללכת לעיר ירושלים תוב״ב. ובעת שהיו הולכים בתוך הים בספינות נשברה ספינה אחת ... וסבת האמינם שבא משיח בן דוד הוא מפני שאז אומת מוסכוב [רוסיה] הרשעה ... פשטה ידו על כל העולם... וחשבו שעת קץ הוא המובטח מפי הנביאי׳נם]".[13] כך סברו יהודים בפולין - לדעתו של דוד אסף, בעקבות ניצחונותיה הגדולים של רוסיה בפולין ובתורכיה.[14]

אולם, לדבריו של עמנואל אטקם, לא מדובר כלל בעלייה על רקע משיחי, אלא בעלייה "מסורתית", שאין לה דבר וחצי דבר עם מניעים משיחיים. וכך מסביר את התופעה עמנואל אטקם:

"אירועי מלחמה אלו...םפק אם עוררו הדים כלשהם בקרב קהילות ישראל בפולין. מכל מקום מעולם לא שמענו שהמלחמה שניהלו הרוסים בקרים [?] עוררה שמועות משיחיות או ציפיות משיחיות בקרב יהודי פולין."[15]

ובכל זאת, איך יסביר אטקם את עדותו של הרופא הקראי יוסף קוסדיני האומר כי ״וסבת האמינם שבא [עומד לבוא] משיח ... וחשבו שעת קץ הוא המובטח מפי הנביאי׳[ם]".[16]

כאן בודה אטקם סיפור מסגרת חדש לחלוטין נגד העדות המשיחית החד- משמעית, וממציא נרטיב חדש ועל פיו השמועות על בוא המשיח נפוצו רק בקרב יהודי קרים ולא הגיעו כלל לפולין; והחסידים, בניגוד ליהודי קרים, כלל לא ידעו שמדובר ב״עת קץ" או במשיח שאמור להגיע. וכך הוא כותב;

"מתברר אפוא שהשמועה על בוא המשיח נפוצה בקרב יהודי חצי האי קרים [ולא בפולין] ...לפיכך, הדעה נותנת כי היה זה יוסף קוסדיני עצמו שקישר לתומו בין השמועה על בוא המשיח, שהגיעה אליו מחוגים של יהודים [נורמטיביים] בחצי האי קרים, ובין האירוע המופלא על עליית "מאתיים וחמישים בעלי הבתים לירושלים".[17]

לפנינו אפוא ניסיון להסתיר את המשמעות המשיחית של מקור היסטורי נדיר ולקעקע את האתוס היהודי המשיחי, שכנראה אינו תואם את השקפתו הפרטית של הכותב.

יהוסף שוורץ הסתיר את תופעת המשיחיות בדורו מתוך אמונה תמימה שבכך הוא משרת היטב את הפסוק ״כבוד אלקים הסתר דבר״ (משלי, כ״ה, 2) ומונע חילול ה׳ באזכור תופעת ההתנצרות שבאה בעקבות משבר שנת ת״ר. כך עשו חוגי החסידים שביקשו להעלים את הציפייה המשיחית של חבריהם עולי תקל״ז, ולמרות העדות הדרמטית והמוצקה של יוסף קוסדיני, עמנואל אטקם ממשיך לנסות ולהסתיר מאתנו את הרקע המשיחי של עליית החסידים, מתוך מניע פוליטי, במגמת פגיעה באתוס המשיחי היהודי וזיקתו להתעוררות העצמית לגאולה של בני החברה היהודית המסורתית.

אולם אין צורך להפליג עד לחצי האי קרים כדי לגלות את עמדתו השלילית של עמנואל אטקם כלפי האתוס המשיחי היהודי, מספיק לעלעל בכתביו האחרים. בספרו "בעל השם", מתייחם אטקם ל״אגרת הקודש" של הבעש״ט המתארת את עליית הנשמה שהייתה לו ופגישתו בעולם העליון עם המשיח. על השאלה המפורסמת של הבעש״ט "אימתי אתי מר", כותב אטקם;

"אני סבור שהניסיון לייחס משמעות משיחית אקטואלית לשיחה בין המשיח לבין הבעש״ט הוא חסר יסוד".[18] או כפי שהוא כותב ;"ההקשר שבו מתרחשת הפגישה בין הבעש״ט לבין המשיח נעדר כל מתח משיחי".[19] או; "נמצא שלא

ציפייה משיחית מיידית היא שעמדה ביסוד שאלה זו ("אימתי אתי מר?") אלא סקרנות באשר למהותה של השמחה בעליונים". לדעת אטקס, בהזדמנות שבה פוגש הבעש״ט את המשיח, הוא לא התעניין בשאלה הקריטית כפי שהיא נשאלה: משיח צדקנו, מתי אתה עומד להגיע סוף סוף? (ועוד על רקע חישובי הקץ של שנת הת״ק 740]), אלא הוא התעניין בנושא הרבה יותר חשוב, במשמעות השמחה שהתרחשה באותה שעה בעולמות העליונים, כפי שבוודאי היו שואלים בעלי המוסר החביבים על אטקם: "לשמחה זו מה היא עושה"? אילו הם היו זוכים להגיע ללשכת המשיח.

בעוד הכול יודעים, בעקבות מקורות חדשים שגילה החוקר ר״ד אדם טלר מאוניברסיטת חיפה והחוקר הפולני ד״ר יאן דוקטור כי מאמציו של הבעש״ט לעלות לארץ ישראל לקראת שנת הת״ק נעשו בקפידה והתמקדו בניסיון להביא, לפי המסורת הסיפורית החסידית את המשיח עם ר׳ חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש, לעומת זאת טוען עמנואל אטקם כי: "לא הבעש״ט ולא ר׳ גרשון, שהיה מקורב אליו ביותר, לא קשרו את נסיעתו האפשרית של הבעש״ט לארץ ישראל באיזה שהוא ייעוד משיחי".[20]

לא ייפלא אפוא כי אחרי קביעות "מדעיות" שכאלה, יכול כבר אטקם לקבוע כי: "ביסוד עלייתם לארץ ישראל של חסידים ואנשי מעשה עמדה השאיפה להתעלות רוחנית ולהתקרבות לאל".[21] לא ביאת המשיח עמדה בראש מעיינם, לא קירוב הגאולה וקיבוץ הגלויות, לא בניין המקדש, אלא סיפוק המאוויים האינדיבידואליסטים של "צדיקים ואנשי מעשה" להגיע בארץ ישראל לאקסטזה רוחנית וקרבת האל.

הסתרת המודעות המשיחית של הגר״א ותלמידיו

לשבחו של אטקם צריך לומר כי בנושא המשיחי הוא עקבי לחלוטין. בכל מקום, בכל זמן ובכל אירוע הקשור בחברה המסורתית היהודית, הוא מסוגל להוכיח כי לא מדובר במניע משיחי - לא גלוי ולא מכוסה. אין הוא מפלה חלילה בין ה״חסידים" ל״מתנגדים". אטקם שולל את קיומו של מניע משיחי לא רק מן הבעש״ט ולא רק מן העולים החסידיים בשנת תקל״ז, אלא גם מן הגאון מווילנה ומתלמידיו שעלו לארץ

ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, גם כאשר דבריו עומדים בסתירה גמורה למקורות היסטוריים מפורשים. נראה שהוא מסוגל, כמורה וותיק לדידקטיקה של הוראת ההיסטוריה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, להוכיח כי בכל מקור ישנה כוונה הפוכה מהכתוב בו.

בספרו על הגר״א "יחיד בדורו", הוא מסכם כהרגלו את פרי מחקרם של החוקרים שקדמו לו, אבל מתעלם לחלוטין מזיקתו הידועה של הגאון מווילנה לארץ ישראל. הוא לא מזכיר את ניסיונו לעלות לארץ ישראל ואת העיסוק הרב של הגר״א בתורת ארץ ישראל בחיבוריו שבנגלה ובנסתר; הוא מתעלם לחלוטין מהגילויים החדשים על ניסיונו הנועז של הגר״א לעלות לארץ ישראל כדי לחבר בה "שולחן ערוך" חדש ולקרב בכך את הגאולה.[22]

במקום זאת, הוא מסתיר באופן שיטתי את כל קטעי המקורות העוסקים בנושא המשיחי ואת קישורם לגאון מווילנה.

למשל, בשאלת יחסו המיוחד של הגר״א ללימוד חכמת המדעים ותכליתה המשיחית, ישנם בידינו שני מקורות. האחד - דברים ששמע ר׳ ברוך שיק מפיו של הגר״א כאשר שוחחו ודנו בנושא, בווילנה בחודש טבת תקל״ח, ערב ניסיון עלייתו לארץ ישראל, והשני - דברים מפורטים יותר שרשם בן אחיו של ר׳ חיים מוולוז׳ין, ר׳ אברהם שמחה, כפי ששמעם מדודו. בהתייחסו למקור זה בהקשר של לימודי המדעים מצטט עמנואל אטקם קטע קטן מדברי ר׳ אברהם שמחה האומר על הגר״א: "שהוא משתוקק להעתקת החכמות מלשונות אחרות ללשון הקדש ולהעתקת היוסיפון לרומיים שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז״ל בתלמוד ובמדרשים...".[23]

אבל אטקם משמיט במכוון את המשפט העיקרי בדברי ר׳ אברהם שמחה שלימודי המדעים ותרגום הספרות הלועזית קשורים לא ללימוד של סתם דברי חכמים, אלא לסוגיות מיוחדות הקשורות בענייני ארץ ישראל ובית המקדש, דהיינו לימוד לצורך מטרה משיחית מובהקת - חידוש עתידי של עבודת הקרבנות כחלק מתהליך הגאולה. וכך נאמר במקור במלואו;

"שכבר מודעת מאנשי אמנה יראי ה׳ שרבינו הגדול קדוש ה׳ הגאון החסיד כחד מקמאי דקמאי מרנא ורבנא אליהו ז״ל מווילנא השתוקק שספרי החכמות הנצרכים להבנת דברי קדשם של נביאינו הקדושים ודברי קדשם של רבותינו הקדושים

חכמי התלמוד ז״ל וחירותם במקומות רבים, יועתקו לשפת קדשנו. והפציר את הרב החכם היקר והמפורסם מוהר״ר ברוך שקלאווער ז״ל שיעתיקם [ללשון הקודש] ככל אשר תשיג ידו. וכן שמעתי מפורש מפה קדוש דודי הגאון החסיד מוהר״ר חיים ז״ל מוואלאזין שרבינו ז״ל הנ״ל [הגר״א] אמר לבנו הרב הגדול מוהר״ר אברהם ז״ל שהוא משתוקק להעתקת החכמות מלשונות אחרות ללשון הקודש ולהעתקת היוסיפון לרומיים, [מפני] שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז״ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבות בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם מפי כתבו של הכהן המשיח... הוא יוסף בן מתתיהו".[24] כלומר, מדובר כאן בהתייחסות מיוחדת ויוצאת דופן בשאלת מטרת התרגום של יצירות קלסיות מלועזית לעברית והעוסקות בסוגיות עתידיות כהלכות בית- הבחירה ובניין המקדש.[25] על מנת להגיע לידי השלמת הידיעות הללו צריך היה, לדעת הגר״א, להסתייע בחכמת המדעים - "בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו״ - או אז יובנו לאשורם "מטרת כוונתם של רבותינו ז״ל בתלמוד ובמדרשים" בקשר לעידן המשיחי שבו הם חיו, לדעתם.

הסתרה מכוונת, חמורה לא פחות מופיעה במאמר נוסף של אטקם "הגאון מווילנה ותלמידיו כ׳ציונים הראשונים׳ - גלגולו של מיתוס",[26] שבו מצטט אטקם באופן חלקי וסלקטיבי דברים שכתב ר׳ אברהם בן הגר״א על אביו בשאלת ניסיון עלייתו של הגר״א לארץ ישראל. מדובר בתשובתו הידועה של הגר״א על שאלת בנו מדוע לא השלים את נסיעתו לארץ ישראל. על תשובה זו "אין לי רשות מן השמים" שהשיב הגר״א אומר אטקם:

"אין בה אחיזה לטענה שניסיונו של הגאון לעלות לארץ ישראל היה קשור בציפייה משיחית".[27]

אבל אילו היה אטקם משלים את הציטטה מן המקור היה מגלה שבחלקה השני מצויה ההתייחסות לשליחות המשיחית של הגר״א. שהרי נסיעתו של הגר״א לארץ ישראל הייתה במטרה לחבר בה "שולחן ערוך" חדש על מנת לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח. וזה המקור שכתב בן הגר״א בשלמותו:

"שתים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור, שלא הסכימה עמו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה, ולא ענני. פעם א׳[חת] הפצרתי בו הרבה והשיבני, אין לי רשות מן השמים. וכן הבטיח לי, שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה א׳[חת], הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות, שאין להשיב עליהם. בקשתיו כמה שנים לפני פטירתו, והשיב לי פעם א׳[חת], אין לי רשות מן השמים".[28]

עדות זו מגלמת את המודעות של הגר״א לייעודו המשיחי עלי אדמות, לקרב את הגאולה על ידי חיבור "שולחן ערוך" חדש "לכתוב רק דעה אחת...בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהם" ומשמעותה, כי כל פעילותו הרוחנית וכל הישגיו הכבירים הם חלק משליחות אלוהית, ואי מילויה של השליחות ומטרת ניסיונו לעלות לארץ ישראל, נובעים מהיעדר "רשות מן השמים" ולא מחוסר יכולתו האישית למלאה.

אטקם מנסה להסתיר ונמנע מלצטט מקור נוסף על הגר״א שמביא ר׳ ישראל משקלוב והעוסק בציפייה לסיום תהליך הבירורים כתוצאה של שליטתו המוחלטת של הגר״א בתורה שבכתב ושבעל-פה ובכל חוכמת המדעים שעשויים היו להסתיים בחיבור ההלכה האולטימטיבית, אבל זו כאמור נמנעה ממנו:

״וכה אמר [ הגר״א]: כל החכמות נצרכים לתורתנו הק׳נדושה] ונכללים בה. וידעם לתכליתם, והזכירם חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוסיקא, ושיבחה הרבה. הוא הי׳[ה] אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שיר הלויים וסודות תקוני הזהר א״א [אי אפשר] לידע בלעדה [המוסיקה] ...וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם... וכן חכמת הכישוף, אשר ידעוה הסנהדרין והתנאים... אח״ב אמר [הגר״א] כי ב״ה כל התורה כלה [כפי] שניתנה בסיני ידעה לתכליתה

...רק שני דברים חמורים בסתרי תורה שבזוהר היו מוקש׳נים] אצלו. ואמר לפניו איה מקומם. ואילו הוי [הגר״א] ידע מי שיודעם הי׳ הולך ברגליו אליו וממתין בזה על משיח צדקנו".[29]

מובן שמעולם לא ציטט עמנואל אטקם במאמריו את דברי הגר״א עצמו על ייעודו המשיחי, כפי שכותב תלמידו ר׳ ישראל משקלוב :

"ושמעתי מפי זקן א׳[חד] מורה הוראה בעיר מילעסלווי ששימש את רבנו הקדוש בימי קדם וראה שבא גאון א׳[חד] ממרחקים לקבל דברי אלקים חיים מרבנו, ושאל לרבנו - ודאי אדוני יודע שמות כל ב״א [בני אדם] איה הם בתורה שבכתב ... והשיבו הן. ושאלו שם של רבנו היכן הוא. והשיבו - יוצא מפסוק ׳אבן שלמה וצדק׳ [דברים, כ״ה, 15, סוף פרשת ׳כי תצא׳] אבן שלמה הוא אליהו בן שלמה ".[30] לפי פרשנות תלמידיו הפסוק "אבן שלמה וצדק" המסמן את הופעתו עלי אדמות של הגר״א, נמצא בסוף הפרשה השישית המכוונת כנגד סוף המאה השישית של האלף השישי שבה חי הגר״א ופעל בה. הפרשה העוקבת לה, המקבילה למאה השביעית של האלף השישי מבחינה כרונולוגית, היא פרשת "כי תבוא אל הארץ", ומשמעותה כי החל משנת ה׳ אלפים ות״ר (1840) יחל תהליך קיבוץ הגלויות שאותו יש לקדם על ידי תחילת יישוב ארץ־ישראל ובניין ירושלים. ממש כמו דברי הזוהר על שנת ת״ר "ובשנת שש מאות לאלף חששי יפתחו מעיינות החכמה וכנסת ישראל הקב״ה יקים אותה מעפר הגלות ויגאל אותה".[31]

מקורות אלו, כולל כמובן חישובי הקץ של הגר״א, לא נזכרים כלל אצל אטקם כי הם אינם עולים בקנה אחד עם דעתו על דמותו "הרציונלית" של הגר״א.

בניגוד למסקנות המחקר בשנים האחרונות כי "המתנגדים", מקרב תלמידי הגר״א המכונים "פרושים", עלו לארץ־ישראל מתוך מניע משיחי, כמו ר׳ מנחם מנדל משקלוב שהכריז כבר ב-1820 כי בניין "החורבה" היא "אתחלתא דגאולה", או ר׳ ישראל משקלוב שביקש לחדש את הסמיכה ואת הסנהדרין בשנת 1830 והכריז כי ״תחילת הגאולה תלויה בזה״ - דבק עמנואל אטקם בגרסת הינקותא שלו, כי גם לעליית תלמידי הגר״א לארץ־ישראל לא היה כל מניע משיחי.

ומהיכן הוא למד זאת? ממכתביו של ר׳ שמואל מקלם, שעלה ארצה בשנת 1858, חמישים שנה (!!!) אחרי עליית תלמידי הגר״א הראשונים. מן העובדה שר׳ שמואל מקלם לא הזכיר במכתביו לבני ביתו, כי עלה לארץ ישראל מתוך מניעים משיחיים, קובע אטקם, ואני מצטט מילה במילה:

"האם החלטתו של ר׳ שמואל לעלות לארץ ישראל הייתה נעוצה בהשקפה או בציפייה משיחית ? דומה שיש טעם לעורר שאלה זו, משום שמחברים אחדים שעסקו בעליית "הפרושים" ביקשו לתלות עלייה זו במניעים אלה. והנה, בכתביו של ר׳ שמואל בכלל, ובאגרותיו מארץ ישראל בפרט אין זכר להשקפה, שהעלייה לארץ ישראל מקרבת את הגאולה. כמו כן אין בכתבים אלה כל רמז למשיחיות אקטואלית במשמעות של ציפייה לגאולה במועד מסוים או תכנית להחשת הקץ״. [32]

מופלא. ממש לא יאמן איך למרות הפער של שני דורות בקירוב בין תקופת עליית "הפרושים" תלמידי הגר״א לבין תקופת עליית ר׳ שמואל מקלם, ולמרות השוני התהומי בין שתי התקופות מבחינות רבות - משליך אטקם מדבריו (החסרים!) של ר׳ שמואל מקלם, על עליית תלמידי הגר״א הראשונים, ומגיע למסקנה כי:

״ניתן לקבוע כי בעלותם לארץ ישראל בשנים 1809-1808 ביקשו [גם] תלמידי הגר״א וההולכים לאורו להגשים בצוותא את האידיאל של לימוד תורה מתוך פרישות מעסקי העולם הזה... עלייה זו הייתה חוליה בשלשלת של עליות מסורתיות."[33]

ממש במילים אלה משנת 1992 הוא משכפל ומסיים גם את מאמרו על עליות החסידים בכתבו: ״נמצא שעליית החסידים של שנת תקל״ז יצרה גוון מיוחד [?!] של עלייה מסורתית. ואולם ככל שמדובר במניעים הרוחניים -הדתיים שעמדו בייסודה, לא הייתה זו עלייה שונה מכלל העליות המסורתיות".[34]

עליית תלמידי הגר״א לש□ קירוב הגאולה ויישוב אר\ ישראל

במאמר שפורסם בגליון מרץ־אפריל 1981 של כתב העת "סקירה חודשית", תחת הכותרת ״היישוב הישן בארץ־ישראל ( 1914-1777) ״ - קבע ישראל ברטל כי עליית תלמידי הגר״א הייתה במגמה מובהקת של לימוד תורה בארץ ישראל ולא היו לה כל מטרות או מניעים אחרים. וכך כתב: "עלייתם של תלמידי הגר״א הייתה בעלת אופי אליטיסטי מובהק. הייתה זו חבורה של תלמידי חכמים, ששמה לעצמה כמטרה בלעדית לימוד תורה על פי שיטת הגר״א בארץ ישראל: ישיבה ליטאית מן הטיפוס שהלך והתגבש באותן שנים סביב ר׳ חיים מוולוז׳ין".[35] דעה זו שלטה במחקר באותה עת וזו הסתמכה על שתי הנחות. האחת - כי לא יעלה על הדעת שתלמידי הגר״א, שכל עולמו התמקד סביב לימוד התורה, יחרגו מתפיסה זו של מרכזיות התורה בחיי עם ישראל. והשנייה - כי באגרתם החשובה מארץ ישראל מזכירים תלמידי הגר״א עצמם את עיסוקם ב״הרמת קרנה של תורה" ובחבור "ד׳ אמות של הלכה ברורה בארבע אמות של ארץ הקדושה".[36] ההנחות ביטאו למעשה תפיסה אנרוכיסטית ששלטה במחקר וטענה כי עלייתם של תלמידי הגר״א בשנת 1808 הייתה בצלמה ודמותה של העלייה מליטא בסוף המאה התשע-עשרה, וזאת מבלי להתייחם כלל להבדלים התהומיים בין התקופות, ולאפשרות כי בכל אחת מן התקופות היה מניע מרכזי שונה לעלייה.

בגיליון חודש יולי 1982 של כתב העת "קתדרה" נתפרסם מאמרי הראשון בנושא: "תפיסות משיחיות ויישוב ארץ־ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-י״ט",[37] כשנה לאחר שנדפס מאמרו הנזכר לעיל של ישראל ברטל, שבו הוכחתי על בסים עשרות תעודות היסטוריות חדשות מן המאה התשע-עשרה, תעודות שחשפתי בארכיונים שונים בעולם, תעודות שלא נעשה בהן שימוש עד אז, כמו: הארכיון בן אלפי האיגרות של "הפקידים והאמרכלים באמשטרדם", ארכיון "החברה הלונדונית" להפצת הנצרות בלונדון ואוקספורד, ארכיונים ואוספים שלמים שניצלו מהשמדה בתקופת השואה באיטליה, בהולנד ובגרמניה וכן במספר רב של אוספים פרטיים נוספים מכל העולם.[38]

על בסים מקורות אלו הגעתי למסקנה כי תלמידי הגר״א ראו בגאון מווילנה דמות משיחית שנועדה לגלות את הסודות שבתורה ואת הדרך לגאולה. הם עלו לארץ בצורה מאורגנת במגמה לקרב במעשיהם את תהליך הגאולה. הם עסקו בחישובי קץ והאמינו כי שנת ת״ר (1840) תהא שלב חשוב במהלך הגאולה אך חלקם ציפו כבר בשנים הראשונות לעלייתם להבשלת תהליך הגאולה בסמוך למלחמת נפוליון ברוסיה בשנת 1812, שהסתיימה מבחינתם בכישלון שבא לידי ביטוי במותם של רוב העולים במגפת הדבר של שנת 1813. תלמידי הגר״א התייחסו לאירועים היסטוריים או פגעי טבע בארץ ובעולם, חיוביים או שליליים, כאל אירועים אסכטולוגיים מבשרי גאולה, הם עסקו בניסיונות לחדש את הסמיכה ואת הסנהדרין באמצעות עשרת השבטים, ועסקו בחירוף נפש בבניין ירושלים - הגדירוה כ״אתחלתא דגאולה".

כדי לבסס את טענותיו ולמצוא תמיכה כל שהיא ב״תזה" הראשונית והמוטעית שלו, נתלה ישראל ברטל בדברים שכתב מאוחר יותר עמנואל אטקם, ביחס לעולה ליטאי מפורסם, ר׳ שמואל מקלם שעלה ארצה בשנת 1858 ושכבר הזכרנום לעיל.

על אנלוגיה מופרכת זו של עמנואל אטקם, המשליך על תלמידי הגר״א את האידיאולוגיה של העולים מליטא בסוף המאה התשע עשרה, התבסס שוב, מאוחר יותר, ישראל ברטל וכתב כי:

"עדה זו (הפרושים) הייתה מעין סניף של חברת לומדים מליטא בירושלים, ולא חיל חלוץ של גאולה משיחית",[39] אנלוגיה זו מסולפת מבחינה היסטורית, משובשת מבחינה מתודולוגית ומנוגדת גם לשכל הישר.

בשנת 1985 יצא לאור ספרי "משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-י״ט", על בסים המקורות הארכיונים החדשים ומבלי להתבסם כלל על הספרים "חזון ציון" ו״קול התור", שנראו לי כבר אז, בהשוואה למקורות החדשים שמצאתי, כמסורות משפחתיות מפוקפקות.

בעקבות פתיחת הארכיונים ברחבי ברית המועצות לשעבר, חשפתי מקורות ישירים נוספים על דמותם המשיחית של הגר״א ותלמידיו. מדובר במקורות העוסקים בין היתר בניסיון עלייתו של הגר״א לארץ ישראל בשנת 1778 על מנת לחבר בה ״שולחן ערוך״ חדש ולקרב בכך את הגאולה. בשנת 1997, במלאות 200 שנה לפטירת הגר״א, נתתי את הרצאת הפתיחה בבנם הבין־לאומי של החברות

ההיסטוריות היהודיות שהתקיים בירושלים ב-31 לחודש דצמבר 1997 על הנושא: "עיון בדמותו של הגר״א על-פי מקורות חדשים". ספר שכתבתי בעקבות הגילויים שנושאו היה: "מיסטיקה ומשיחיות מעליית הרמח״ל עד הגאון מווילנא". נפסל להדפסה במסגרת מרכז שז״ר לפי המלצתו של עמנואל אטקם. התנגדותו של אטקם לתזה המשיחית שהצגתי בספר, נבעה גם בשל המקורות הקראיים שמצאתי ועל פיהם המניע לעליית החסידים לארץ ישראל בשנת 1777 היה משיחי מובהק, בניגוד לדעתו.

משלא עלה בידיו להפריך את התזה המשיחית שהלכה והתחזקה עם השנים בעקבות גילויים של מקורות היסטוריים נוספים, הוא החליט להסתיר את קיומם, כאילו לא היו ולא נבראו. הוא גם מתעלם לחלוטין מהמחקרים החדשים של גדולי החוקרים בקבלה שקבעו כי הגר״א היה לא רק גדול המיסטיקנים האשכנזים בכל הדורות, אלא דמות משיחית מובהקת בעלת מודעות עצמית לשליחות שהוטלה עליה לבשר את גאולת ישראל באמצעות חשיפת סודות התורה וההלכה. הוא מתעלם לחלוטין מחידושיו המחקריים של פרופ׳ יהודה ליבם שקבע על פי כתביו הקבליים של ר׳ מנחם מנדל משקלוב כי הלה מתייחם לרבו הגאון מווילנה במונחים משיחיים של ממש.[40]

במאמרו האחרון טוען אטקם שוב כי העלייה ההמונית מליטא בהנהגת תלמידי הגר״א הייתה רק לשם לימוד תורה בדרכו של הגר״א. לראיה הוא מביא כתבי תעמולה ספרותיים גלויים ופומביים כמו "איגרת תלמידי הגר״א מארץ ישראל" משנת תק״ע, שבה מתארים העולים את חווית לימוד התורה בבית המדרש שהקימו בארץ ישראל :

" עתה ברוך המקום המרחם על הארץ, ופקד אותי בקיבוץ בנים אשר לכל דבר שבקדושה מזומנים...המה המתאספים להרים קרנה של תורה ...בבואם לעבדה ולשומרה, לעבדה בעבודת גבוהו לשמרה במשמרת התורה, לחבר ד״א (=ד׳ אמות) של הלכה ברורה בארבע אמות של ארץ הקדושה וטהורה...האנשים אנשי חיל, חילא לאוריתא, פעלי תדירא באוריתא ".[41]

על בסים משפטים אלה ודומיהם קובע אטקם כי: "התפנית שהאיגרת מבשרת בגורלה של ארץ ישראל אין לה ולא כלום עם גאולה במובן הארצי או הפוליטי, ואף אין לה גם כל נימה משיחית".[42]

כל מי שעסק בחקר התקופה יודע שאת המסמכים הפומביים ומכתבי התעמולה של השד״רים צריך לקבל בעירבון מוגבל, משום שבמסמכים המובאים לדפוס ומופצים ברבים כמו "איגרת תלמידי הגר״א מארץ ישראל", לא יזכירו לעולם את המטרות האמתיות של העולים ואת תקוות הגאולה שלהם. תלמידי הגר״א ייחסו חשיבות עצומה ללימוד התורה ובכך עסקו ברובד הגלוי בפעילותם בארץ ישראל. בהשפעת ספרות התעמולה שפרסמו ביקשו להשיג תמיכה כספית מחוגים רחבים ביותר של בני החברה המסורתית במזרח אירופה, ועל כן תיארו את העולים כקהילת לומדי תורה בלי להזכיר כמובן, את הפוטנציאל המשיחי הכרוך בעלייתם. הדבר נעשה גם מחשש לתגובה שלילית של השלטונות בארצות מזרח אירופה. הללו התנגדו לאיסוף ולהעברת הכספים שנעשו על ידי העולים בניגוד לחוק, וחיזקו את המערכת הפיננסית של האימפריה העות׳מאנית. מי שמביא ראיה מן מסמכי התעמולה הוא חוקר ספרות ולא היסטוריון. ההיסטוריון אינו עוסק רק בהכרזות הפומביות אלא בעיקר בחקר המציאות ההיסטורית המבוססת על העדויות האקראיות שנכתבו על ידי העולים שלא לפרסום, ועל עדויות של בני התקופה האחרים, יהודים או נכרים.

את המגמה המשיחית המוסתרת אפשר לחשוף במכתבים פרטיים המתארים את הציפיות או את האכזבות של העולים, במכתבים לשד״רים, בכתבים מיסטיים אזוטריים של מקובלים, בדרשות של רבנים העוסקות בחישובי הקץ סמוך לעלייה ולאחריה, במתן משמעות אסכטולוגית לאירועים היסטוריים כמו מלחמות או פגעי טבע, בעדויות חיצוניות של נכרים או קראים שבתחום מושבם עברו העולים, בעדויות של מיסיונרים ואנשי כנסייה, בדיווחי קונסולים ובעדויות של חוקרים- נוסעים ותיירים. אלו הן העדויות האותנטיות הספונטניות והמהימנות ביותר, החושפות את מטרתם האמתית של העולים לארץ ישראל.

אחד המקורות החשובים ביותר לפתרון השאלה מה הייתה מטרת עליית תלמידי הגר״א היא אכן ״איגרת תלמידי הגר״א מארץ ישראל״ משנת תק״ע (1810). קריאה זהירה של האיגרת מגלה כי הם מעמידים בראש מעייניהם את קירוב הגאולה באמצעות העלייה לארץ ישראל ויישובה, יחד עם לימוד התורה כמובן. בניגוד לדעת ר׳ חיים מוולוז׳ין, כפי שנראה בהמשך, הקובעת כי הירידה בלימוד התורה היא המעכבת את הגאולה, גורסים העולים לארץ ישראל מבין תלמידי הגר״א, כי הגאולה מתעכבת והגלות מתארכת כתוצאה מההתכחשות הנמשכת לארץ־ישראל: "הלא תבינו השבועה מימים קדמונים אם אשכחך ירושלים וגו׳ מדוע היא נשכחת

כמת מלב... שכחת הארץ הקדושה גורם חו״ש [חס ושלום] אריכות הגולה".[43] על כן יש לדעתם לתקן בראש ובראשונה עוון זה בדרך של עלייה ויישוב ארץ־ישראל. בנימה אידיאולוגית משיחית דומה מסיים ר׳ מנחם מנדל משקלוב את הקדמתו להגהות הגר״א על "שולחן־ערוך" חלק "יורה דעה" שנדפסו בשנת תקס״ו ומביע את תקוותו, לעלות בקרוב לארץ־ישראל. את הצלחת המהלך הזה הוא תולה ברבו הגר״א: "וזכות אדמ״ו הגאון ז״ל יעמוד לי ולכל ישראל לשוב למקומנו האמיתי אל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחיל ה׳ לאבותינו. וייחד לבבנו שם לאהבה וליראה אותו בלבב שלם, ויחזיר לנו מצוותינו[44] לעבדו אותו באמת ובתמים... כי הוא מנחם ציון בבנין ירושלים".[45]

ר׳ מנחם מנדל משקלוב נוקט בלשון רבים; תקוותו היא שלא רק הוא באופן אישי, אלא כלל עם ישראל יזכה לעלות לארץ־ישראל ולממש בכך את גאולת העם. בפועל ״לשוב״ הוא רומז ל״שיבת-ציון״ של העם אל ארץ מולדתו - "מקומנו האמתי". ארץ־ישראל, לדבריו, היא המקום הטבעי לקיומו של עם ישראל, ורק בה ייתכן קשר אמתי בין העם לאלוקיו וקיום מלא ומשמעותי של לימוד התורה וקיום כל תרי״ג המצוות. מן הדברים עולה כי החובה להוציא אל הפועל את תהליך "שיבת-ציון" מוטלת קודם כל עלינו. "לשוב" בבניין פעל (קל) נאמר, ולא "להשיב" בבניין הפעיל, משום שעלינו מוטלת החובה ליזום את הצעד הראשון, לשוב לארץ אבותינו ולבנותה בדרך של "אתערותא דלתתא", ורק אחרי כן ייעתר לנו ה׳ ויצליח את מפעלנו וינחם את ציון, "כי הוא מנחם ציון בבנין ירושלים".

לעומתו, לא היה ר׳ חיים מוולוז׳ין שלם עם התפיסה האקטיביסטית של ר׳ מנחם מנדל משקלוב ביחס לבניין ירושלים. לא רק שאין בכתביו הצהרת תמיכה אידיאולוגית אקטואלית בעלייה לארץ־ישראל,[46] אלא שהוא אומר במפורש שעדיין לא הגיע זמן הגאולה ושעל כן אין מקום לעלייה המונית לארץ ישראל.

אחד הגילויים החשובים ביותר על עמדתו של ר׳ חיים מוולוז׳ין בנושא העלייה לארץ ישראל מצויה בדרשת א׳ הסליחות תקע״ב (1812).[47] דרשה זו נישאה בתקופה אפוקליפטית בעקבות המהפכה הצרפתית, מלחמותיו של נפוליון וכיבושה של

רוסיה. באותה עת ממש הייתה תנועת העלייה של תלמידי הגר״א בשיאה. בדרשה זו מדגיש ר׳ חיים מוולוז׳ין רק את ערך לימוד התורה כגורם שבכוחו לקדם את הגאולה. לדעתו, בשל המצב הכלכלי הקשה בו מצויים יהודי ליטא ורוסיה - כאשר ההמונים שקועים בדאגה לצרכיהם החומריים - הוזנחו לימוד התורה וקיום המצוות; וזו היא הסיבה להמשך הגלות; "אבל עתה מרוב טרדת הפרנסה גורם [נגרם] בטול התורה והמצות, וע״כ מתאחר הגלות מאד".[48] את ערך לימוד התורה מציב ר׳ חיים מוולוז׳ין מעל לכל הערכים, גם מעל העלייה לארץ ויישובה. לדעתו, הואיל והגאולה ממילא איננה עומדת בפתח, כפי שסברו חבריו, יש לרכז את מלוא המאמצים בהאדרת לימוד התורה בעם ישראל. לביסוס עמדתו העקרונית הוא דורש את הפסוקים המתארים את המפגש הראשון של יעקב אבינו עם הגלות,[49] במושגים אנטי משיחיים מובהקים;

"ומעתה נבוא לביאור כל הפרשה של הפסוק "הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה"... ויעקב אבינו ע״ה כאשר ראה ברוח קדשו את כל עניני הנהגותינו בגלות החיל התחיל לקונן... ואמר אני רואה שעוד היום מהומה ומבוכה... ומחמת זה לא עת האסף המקנה להגאל גאולה שלמה. ונתן להם עצה להתגבר על הס״מ ואמר ׳השקו הצאן וכו׳...היינו שתעסקו בתורה שנמשלה למים, ׳ולכו רעו׳, היינו גמ״ח [גמילות חסדים]...ותזכו להגאל גאולה שלמה".[50]

תלמידי הגר״א בארץ ישראל האמינו כי החלה תקופת "עקבתא דמשיחא"[51] ושיש לעסוק בנוסף ללימוד תורה גם בפעילות משיחית אקטיביסטית נרחבת כמו המאבק נגד נושי החובות של חצר "החורבה" והאיסור המוסלמי על בניין בתי כנסת חדשים. לעומתם סבר ר׳ חיים שעידן הגאולה עדיין רחוק ועל כן קודם כל יש לבסס בארץ ישראל, כמו בעריה של ליטא, קבוצה אליטיסטית של לומדי תורה ומתיישבים נתמכים מעטים.

מעבר למחלוקת העקרונית בקרב תלמידי הגר״א אם הגיעה עת הגאולה או לא, קיימים מקורות נוספים שמהן משתמעת הקביעה הברורה כי אחת המטרות העיקריות של העולים הייתה קירוב הגאולה על ידי יישובה של ארץ ישראל לצד העיסוק המובן מאליו בלימוד תורה.

במכתביהם מזכירים העולים לעתים קרובות את המושג "מצווה משולשת", וכוונתם לשלוש מצוות השקולות לפי המקורות ״כנגד כל התורה כולה״,[52] - מצוות ישוב ארץ־ישראל,[53] מצוות תלמוד תורה[54] ומצוות צדקה.[55]

אנשי ירושלים מעמידים את מצוות ישוב ארץ־ישראל לפני שתי האחרות וכך כותב רמ״מ לנדבנים : "מצור, רבה הלזו המשלשת, מצות חיזוק ישוב אה״ק ות״ת [תלמוד תורה] דרבים ופקו״ג [ופקוח נפשות]".[56]

גם במסמך שעליו חתום ר׳ ישראל משקלוב אנו מוצאים את העמדת מצוות ישוב ארץ ישראל בראש. "אך יאמרו נא ישראל, אמרו נא יראי ה׳, דלפלוגי נמי להאי גברא רבא ויקירא שד״ר דילן, דבמצוה רבא קא עסיק, במצור, המשולשת, מצות ישוב אד,״ק, והתרוממות קרן עמוד התורה ועבודה, ומצות פדיון שבויים שהיא פיקוח נפשות- אשר כל אחד משלשתן שקול ככל התורה, ומה גם כולהם יחד".[57]

גם במכתב לחת״ם סופר כותב ר׳ ישראל משקלוב: "כמה גדולה מצות התאמצותו והשתדלותו בעשיית עזר בארצו לישוב א״י, אשר נכללו בה ג׳ מצות ששקולין ככל התורה, ת״ת דרבים, ופיקוח נפש, וישיבת א״י."[58] לעתים סדר החשיבות משתנה, כמו באיגרת שדרו״ת לר׳ צבי הירש פרוש: "כי כמה גדולה מצור, זו המשולשת במצוות, ת״ת דרבים, ופקו״ג, וישוב אה״ק, אשר כל אחת מהם שקולה נגד כל התורה כולה".[59]

קיומו של סדר עדיפות למטרות העל של הכולל, מופיע ב״תקנות החלוקה" משנת תקפ״ג ומחזק את טענתנו שלימוד התורה לא היה מטרה עיקרית מוצהרת ובוודאי לא בלעדית בעיני תלמידי הגר״א. ב״תקנות החלוקה" שהן חוקת היסוד של הכולל הפרושי - מופיעה מצוות יישוב ארץ ישראל ראשונה לפני מצוות לימוד תורה. על פי -התקנות קיבלו תלמידי החכמים של הכולל "חלוקה שלמה" ואילו בעלי המלאכה קיבלו רק "מחצית חלוקה". הנימוק למתן "מחצית חלוקה" גם לבעלי מלאכה אף על פי שאינם עוסקים בלימוד תורה בחבריהם, מבוסם על כך שמטרתו העיקרית של הכולל הפרושי הוא יישוב ארץ־ישראל, ועל כן הם זכאים ל״מחצית חלוקה" וכך נאמר ב״תקנות החלוקה":

"פרי נדבות בני חו״ל נוסד על שני סעיפים: [א] להחזיק מעמד ישוב הארץ, [ב] ומעמד התורה... לפי מספר נפשותם לגולגלותם לפי ערך הברכה הבאה מדי שנה. אולם כל זאת לאיש הלומד תורת ה׳ והוגה בה יומם וליל, אך האיש אשר מלאכתו בידו אפי׳נלו] הוא ת״ח, או שהוא איש פשוט, לא יותן להם רק חצי חלוקה, משום שאף המה מקיימים ישוב הארץ".[60] ועל כך נכתב במקור אחר:

" רבים יגידו כי הגאון מהר״ח מוואלוז׳ין זצוק״ל... נשאל מרבים שלומי אמוני ישראל מדוע ינתן מכסף הנדבות גם לאלה אשר לא הקדישו ימיהם לתורה בירושלים וידיהם שלחו במלאכת יד או במסחר? ועל זה השיב בקצרה ויאמר : כל עמלינו הוא לישוב ארצנו הקדושה ומי הם העוסקים ביישובה אם לא בעלי המלאכות והסוחרים. על כן חובה עלינו לעזרם כפי יכלתנו ".[61]

בין השנים 1827-1822 ריחפה סכנת גירוש על ראשם של בני הקהילה הפרושית שנחשבו כ״נתיני אוייב" בעיני הטורקים. ובאותם ימים האיצו ראשי הקהילה הפרושית בשד״ר ר׳ שלמה פ״ח לגייס בכל מחיר את הקונסולים הזרים בקונסטנטינופול להגנתם ולהשגת רישיון לבניין חצר "החורבה". באחד המכתבים כותב ר׳ שלמה זלמן שפירא מירושלים לשליח הכולל ר׳ שלמה פ״ח: "ידידי ידידי אילמלא לא נבראנו רק לתקן את ישוב אה״ק די לנו, כי שקולה זה כנגד כל המצוות".[62] ר׳ ישראל משקלוב היושב בצפת מתייחם אף הוא לנושא וכותב לו: " והוא ציר נאמן

לשולחיו וגם בודאי יזכה לשכר הרבה בזה ובבא ממקור הברכות, כי כדאי שיבוא אדם לעולם בשביל לייסד יישוב אה״ק השקולה ככל התורה כולה".[63] הוא מוסיף וכותב במכתב אחר: "חזק אחי וקנה עוה״ב ועוה״ז בשעה אחת כי כל ישוב אה״ק תלוי בזה".[64] בכל שלושים וארבעת המכתבים הנדירים שנשתמרו באוסף משפחת פ״ח לא מוזכרת התייחסות לסכנה של "ביטול תורה" של בני הכולל כתוצאה מרדיפת השלטונות העות׳מאנים, וזאת למרות שלימוד התורה לא פסק לרגע מפיהם. ראש דאגתם של תלמידי הגר״א הייתה קיומה של מצוות יישוב ארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה. לא ייפלא שעמנואל אטקם לא מזכיר כלל את מצוות ישוב ארץ ישראל במאמריו על תלמידי הגר״א.

גילוי עשרת השבטי□ כסימן לתחילת הגאולה

הסתרת פרשת החיפושים אחר "עשרת השבטים" שעסקו בהם תלמידי הגר״א ומשמעותם המשיחית היא נדבך נוסף בתהליך ההכחשה של עמנואל אטקם..

מאמצי גילוי "עשרת השבטים" נמשכו באינטנסיביות רבה בתולדות ישראל מאז המאה השמונה עשרה ובהסתמך על חישובי הקץ של ר׳ חיים בן עטר לשנת ת״ק (1740), של ר׳ עמנואל חי ריקי לשנת תקמ״א (1781), ושל הקץ האחרון לפי ספר הזוהר בשנת ת״ר (1840). גילוי "בני משה" ו״עשרת השבטים" היה קריטי לקידום תהליך הגאולה על פי דברי הגר״א הכותב על עשרת השבטים: "והן המושיעים שעליהם כתיב ועלו מושיעים בהר ציון".[65]

ר׳ ישראל משקלוב וחבריו החליטו כי אפשר לחדש באמצעות עשרת השבטים את הסמיכה והסנהדרין שבקיומם תלויה על פי הרמב״ם הגאולה. הם חיפשו את "עשרת השבטים" במקביל לעיסוקם בלימוד תורה בנושאים הקשורים בהלכות המקדש, ימות המשיח והמצוות התלויות בארץ. הדברים באו לביטוי בחיבור והדפסת ספריו של ר׳ ישראל משקלוב "תקלין חרתין" על מסכת שקלים (מינסק תקע״ב), והספר "פאת השולחן" על המצוות התלויות בארץ (צפת תקצ״ו).

הציפייה האקוטית לגילוי עשרת השבטים התבססה כאמור, על יחסו של הגר״א אליהם כגורם מרכזי בתהליך הגאולה באחרית הימים. מפירושו של הגר״א לשיר­

השירים עולה כי עשרת השבטים אינם מיתוס ערטילאי מופשט, אלא ישות שקיימת במציאות ההיסטורית הריאלית. על הפסוק "שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד, שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה".[66] אומר הגר״א בלשון הווה: "׳שערך׳, הם בני משה החונים לפנים מנהר סמבטיון, שהמה צדיקים ופרושים גדולים. והן המושיעים, ועליהם נאמר ׳ועלו מושיעים בהר ציון׳ וכו׳. ו׳שניך׳ כנגד עשרת-השבטים".[67] במקום אחר אומר הגר״א :

"עשרת-השבטים שגלו למקום א׳ [אחד] אינם חסרים אלא אסיפה מח״ל [מחוץ־לארץ] אל הארץ. אבל יהודא הנפוצים בד׳ כנפות הארץ צריכים קיבוץ ג״ב... שישראל הן ׳לקט שכחה ופאר, לעני ולגר תעזוב אותם׳. והיינו שישראל נחלקו לג׳ חלקים והן עשרת-השבטים ויהודה ובני משה. יהודה הם ׳לקט׳, נפוצים בד׳ כנפות הארץ. עשרת השבטים הן ׳שכחה׳ כמ״ש ׳האובדים בארץ אשור׳. בני משה הם ׳פאה׳ שיושבים בפאה א׳[חת]. ואלו ג׳ כתות - ׳לעני ולגר תעזוב אותם׳. ׳עני׳ הוא משיח. ׳ולגר׳ הוא משה, ׳תעזוב אותם׳".[68]

עוד במאה השמונה עשרה, חיפשו חוגים במערב אירופה ומזרחה את עשרת השבטים ברחבי יבשת אסיה, כדי לממש את דברי המדרש: "בעקבתא דמשיחא יתגלו מאחינו מעשרת השבטים" ושגילוים יסמן את תחילת הגאולה.[69]

בשנת תקס״ג (1803) שיגרה קהילת שקלוב, שממנה הגיעו לארץ ישראל רוב תלמידי הגר״א, מכתב אל: "בני ישראל הדרים בארץ טארטריה הגדולה ביום א׳ דחנוכה חמשה ועשרים יום לחודש כסלו סדר מקץ שנת תקס״ג" ובו שאלה אם הם יודעים את מקום חניית השבטים.[70] המיסיונר המומר יוסף וולף כותב בספטמבר 1821 כי נשאל בהיותו בקהיר על ידי ר׳ שלמה פ״ח שד״ר הפרושים מירושלים, אם הוא יודע היכן נמצא נהר הסמבטיון. בסוף שנת 1823 יצא ר׳ דוד דבית הלל

מקהילת הפרושים בצפת לחפש את עקבות עשרת השבטים. פרשה זו לפרטיה נשארה עלומה עד היום. בשנת 1828 חזרו לטבריה סוחרים שפגשו לטענתם בתימן יהודי משבט דן. בשנת 1830 יצא ר׳ ברוך מפינסק לדרכו בשליחות ר׳ ישראל משקלוב לחפש את עשרת השבטים.

קשה לשער מהו המקום שתפס הנושא בהחלטתם של תלמידי הגר״א לעלות לארץ ישראל. אבל ברור שבעצם עלייתם בדור של "עקבתא דמשיחא" הם בחרו בדרך של אקטיביזם משיחי בנוסף לדרך הספיריטואלית של דבקות בלימוד תורה שהיא כמובן חלק בלתי נפרד מתפיסת עולמם.

הרעיון לקרב את הגאולה באמצעות חידוש הסנהדרין לא היה אפוא ספונטני,

לא נולד רק בשנת 1830 ואינו קשור רק למידע שהגיע לצפת קודם לכן על גילויו של יהודי משבט דן במדבריות תימן, אלא מדובר ברעיון שהעסיק את הגר״א, את תלמידיו ובעיקר את ר׳ ישראל משקלוב שנים רבות קודם לכן והנושא בער ממש בעצמותיו כפי שהוא כותב בעצמו:

"ידידי, זה [השליחות לעשה״ש] כמה שנים כלבי כאש בוערה, הייתי מתון בדרכי, והגאון הצדיק [ר׳ חיים מפינסק] שי׳נחיה] הרהיבני באמרו שלא ישאלוהו בזה, שידוע לנו בבירור כי הגיע זמן זה [!!!] והתלהב כאש בזה".[71]

ר׳ שלמה זלמן צורף, ממנהיגי הפרושים בירושלים, כותב לפקוא״ט באמשטרדם את הדברים עם העתק מכתבו של ר׳ ישראל משקלוב אליו, ומוסיף שגם הוא תומך נלהב ברעיון השליחות אלא שנושא זה היה מוקד של מחלוקת בין אנשי צפת וירושלים ולא נתקבל על דעתם של האחרונים:

" וזה כמה שנים שנתתי את דעתי על זה לשלוח שד״ר אשר איותה נפשו ללכת בדרך זה אשר זולתי אין בכל ד׳ עה״ק ת״ו מי שינדבנו לבו לסכן א״ע בדרכים הללו, והוא מסוגל הרבה לזה. אכן מחמת דוחק הצבור ועול החובות אשר עליהם, לא הסכימו רבני וממוני עה״ק ירושלם ת״ו עמדי להרבות בהוצאות על הספק ות״ל ב״ה שהחיינו וקימנו לזמן הזה לראות שיצא מחשבתי מכה אל הפועל, בטחנו שה׳ יהי׳ בעזרו ויוליכינו לשלום ויחזירהו בהצלחה לביתו בבשורות טובות מאחינו האובדים בארץ אשור, ויעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ב״ב כיר״א".[72]

לפי הראש״ז, רעיון חידוש הסנהדרין על ידי עשרת השבטים על מנת לקרב את הגאולה, היה נושא שעסקו בו תלמידי הגר״א שנים רבות טרם השליחות של שנת

1830. הוא לא מומש בשל היעדר מועמדים מתאימים שיהיו מוכנים או מסוגלים לצאת לשליחות מסוכנת זו, בשל קשיים תקציביים ואף בשל הספק של אנשי ירושלים אם מדובר בכלל ברעיון ריאלי.

ההוכחה לכך היא שגם לאחר רציחתו של השד״ר ר׳ ברוך מפינסק בתימן בשנת 1834, המשיך ר׳ ישראל משקלוב לתכנן שיגור של שליח נוסף לחפש את עשרת השבטים, למרות פיקוח הנפש שהיה כרוך בכך. וכך הוא כותב לאנשי אמשטרדם :

"צר לנו מאוד כי לא עלתה בידנו מגמת פנינו ולשמע אוזן דאבה נפשינו על הריגת השליח...עכ״פ נודע לנו עתה בברור מקום מלכות עשה״ש [עשרת השבטים], אולם צריכים ללכת שמה בעלי זכויות מלובשים מגני ברזל במעשיהם... וגדולים ביראת השם ...ולא ירך לבבם משום סבה מקרית ולא יפנו לשום דבר זולת המבוקש...והמקום ב״ה יהי׳ בעזרנו".[73]

ר׳ ישראל משקלוב האשים את ר׳ ברוך מפינסק בכישלון השליחות משום שנעתר לבקשה לרפא את האימאם יחיא, במקום לדבוק בשליחותו. ניסיון השליחות הנוסף שאותו תכנן ר׳ ישראל משקלוב מאוחר יותר, לא יצא אל הפועל רק בשל מרד הפלאחים בצפת בשנת 1834 והרם היישוב היהודי במקום.

אסבמולוגיה ומשיחיות בראשית עליית תלמידי הגר״א

ממקורות רבים ומגוונים, כפי שהדגשנו לעיל, הוכח בעליל שהמניע העיקרי של העולים היה קירוב הגאולה וביאת המשיח. אזכור עיסוקם בלימוד תורה הוא ברור מאליו כמצוות אנשים מלומדה, בעוד שהמניעים האמתיים לעלייתם מוסתרים בדרך הטבע, ונחשפים אך ורק תוך כדי מהלך האירועים ההיסטוריים.

האירוע הראשון שנזכר כאירוע משיחי אסכטולוגי על ידי תלמידי הגר״א, היא השריפה שפרצה בכנסיית הקבר בירושלים והמשמעות המשיחית שיוחסה לה בארץ ובליטא.

ב-12 באוקטובר שנת 1808 פרצה שריפה ענקית בכנסיית הקבר בירושלים. השריפה כילתה את מבנה הכנסייה ומוטטה את כיפתה הגדולה. אירוע דרמטי זה מתואר בכתב יד עברי יחידי בעולם מפי אחד העולים הליטאיים הראשונים שעלה לארץ, וחזר לארץ מולדתו כשליח עם הבשורה הדרמטית הבאה:

"מעשה רב שאירע בעה״ק ירושלים ...וספר לנו שביום הושענא [רבה] דשנתקסטי״ת קודם אור הבוקר נפלה אש מן שמי׳[ם] ונשרף בית שיקוץ משומם שהי׳[ה] לאבי אבות הטומאה...והקלוםטער הי׳[ה] מאבני שיש וגגו של ברזל ואפילו הכי נשרף...וליהו[דים] היתד, אורה ושמחה ועלו כולם על הגגות להיות שמחי׳נם] כשגם קבלה בידם מאנשי ירושלים שכשנשרף הטומאה הנ״ל הוא קרוב לביאת משיח צדקנו".[74]

שמועה זו הגיעה לליטא במהלך גלי העלייה הראשונים של תלמידי הגר״א ויש להניח שהיא הופצה ברבים, ושימשה לעידוד וחיזוק רוח העולים ובני משפחותיהם. חשוב לזכור כי ההחלטה לעלות לארץ ישראל באותם ימים לא הייתה מעשה פשוט. ההחלטה הייתה קשה וקורעת לב: פרידה מהמשפחה הקרובה והמורחבת, מהקהילה וממחוזות הילדות. היא הייתה כרוכה גם בהוצאות כספיות גדולות וייסורי גוף ונפש בהכנות לעלייה ובטלטולי הדרך ביבשה ובים. רק אידיאולוגיה משיחית ותקוות גאולה יכולה להוביל קבוצה גדולה ומאורגנת של אנשים קרובים ברוחם ובנפשם לעשות את הצעד הזה. לעומת זאת לשבת וללמוד תורה אפשר גם בחוץ לארץ ויש לכך גם לגיטימציה ב״שלוש השבועות".

במקביל לעדות על השריפה בכנסיית הקבר ומשמעותה האסכטולוגית-משיחית, מצויות עדויות רבות שמופיעות באיגרות הפקוא״ט ובתיעוד רב אחר כמו כתבי המסיונרים האנגליקנים והאמריקאיים מאזורים שונים של העולם במשך כשלושים שנה מאז שנת 1812 על הציפייה לביאת המשיח כמניע העיקרי של עליית היהודים לארץ ישראל באותה עת.

כך נתפסו על ידם אירועים הקשורים לבניין בתי כנסת בירושלים. וכשזכו הפרושים בירושלים לקבל מן הסולטן התורכי בשנת תקע״ט (1819) פירמאן שאין להטיל עליהם את החוב הישן של אנשי חבורת ר׳ יהודה חסיד, כתב על כך מנהיגם ר׳ מנחם מנדל משקלוב: "כי ב״ה כך עלתה בימינו אתחלתא דגאולה".[75] מושג ה״אתחלתא" מעיד על המשתמש בו כי הוא מאמין ב״גאולה בדרך הטבע" ולא בגאולה "נסית" מן השמים המגיעה בבת-אחת.

כאשר הוכרז ברוסיה בשנת 1827 הצו המחייב את היהודים בגיוס חובה לצבא הרוסי לתקופת שרות בת 25 שנה, ראו בכך תלמידי הגר״א "חבלי משיח" המלווים את ראשית הגאולה.

סוגיית גיוס החובה לצבא הרוסי משנת 1827 היא אחת מהם, והיא נתפסה כתופעת "עקבתא דמשיחא". יהודי ארץ־ישראל ביקשו לעמוד על המשמעות התיאולוגית של האירועים הדרמטיים ברוסיה. הם הגיעו למסקנה כי לאירועים ישנה משמעות אפוקליפטית, וכי ייסורי הגזירה הם בבחינת "חבלי משיח". בדרשה שנשא בירושלים ר׳ משה ב״ר מרדכי גימפל סג״ל, מי שלמד בבית מדרשו הירושלמי של ר׳ מנחם מנדל תלמיד הגר״א, הוא אומר: "אני הגבר ראה בעני עמי וגם שמעתי ונמס לבי, הנה הגיעה העת והעונה עת צרה ליעקב אשר לא נחיתה מקדמת דנא מעת חורבן הבית, כי אחזנו צירים וחבלי לידה בעקבת דמשיח... כי נמכרנו אנחנו ב״י בזקנינו ובנערינו וילדינו... לידי הצאר הצורר עלינו... ומסיים בציפיה לגאולה: "תמהר גאולה תחיש ישוע׳נה] ולציון ישובון... וקרב הימים אשר בן ישי חי... אדון העולם הקל עולינו ושלח ישע לגאלינו".[76]

גם ראש ארגון הפקוא״ט רואה קשר בין האירועים הקשים ברוסיה לבין התקרבות הגאולה, בבחינת "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".[77] בב׳ בסיוון תקצ״ב כותב לעהרן על חלקו בהדפסת והפצת אגרתו המשיחית של ר׳ ישראל משקלוב ל״עשרת השבטים": "כאשר קרינו הדברים היוצאים מן הלב בקינים והגה והי על צרות ישראל... מלבד ההווה בכל אתר, בטול העבודה, ומיעוט התורה, וגלות השכינה המסתעף מזה, חיתה נפשנו על זכרון דברי חז״ל ממעלת א״י הקדושה, ועל העצה היעוצה לסמיכת חכמים להכנת הגאולה".[78]

וכותב על כך תלמיד רמ״מ משקלוב: " עת צרה היא ליעקב אשר לא היתה מקדמת דנא מעת חורבן הבית... כי אחזונו צירים וחבלי לידה בעקבות משיח".[79]

בשנת תקפ״ח (1828) כאמור לעיל, הגיעה לטבריה הידיעה המדהימה כי במדבריות תימן נמצא יהודי משבט דן. תגובתו המיידית של ר׳ ישראל משקלוב על הגילוי הייתה התייחסות אסכטולוגית המבוססת על מדרשים ידועים שקבעו: "כי בעקבתא דמשיחא יתגלו מאחינו עשרת השבטים". על בסים מידע זה כאמור הוא מחליט בשנת תקצ״א ( 1830) לשלוח שליח מצפת, את ר׳ ברוך מפינסק לחפש את עשרת השבטים. וכך נסגר המעגל שהתחיל אי שם במחצית המאה השמונה עשרה. אירועים אסכטולוגיים נוספים היו הרשות שנתן מוחמר עלי בשנת תקצ״ו

(1836) לבנות את חצר "החורבה" וחורבן הגליל ברעש האדמה שאירע ב-כ״ד בטבת תקצ״ז (1837) ובו נהרגו כאלפיים יהודים שהיו כשליש מיהודי ארץ־ישראל באותה תקופה.[80]

האם חזר בו עמנואל אטקס מהכחשת המשיחיות?

מאמרו של עמנואל אטקם ״הגאון מווילנה ותלמידיו כ׳ציונים הראשונים׳ - גלגוליו של מיתוס", מצטייר כמלאכת מחשבת של הסתרת המגמה המשיחית בעליית תלמידי הגר״א.

לאחר עשרות שנים של התמחות בהסתרת המניע המשיחי בפעילות תלמידי הגר״א בארץ ישראל, הוא כותב כלאחר יד ובמפתיע :

"נראה שבמהלך שנות השלושים של המאה התשע עשרה אכן התעוררו ציפיות משיחיות בקרב בני קהילות שונות אחדות ובכלל זה גם בחוגי הפרושים בירושלים".[81] במקום אחר הוא מבליע את המשפט הבא: " במהלך השנים שעשו בארץ ישראל התגברה אצל קצתם הציפייה המשיחית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באיגרת ר׳ ישראל משקלוב לעשרת השבטים משנת 1831״.[82]

לדעתי, השינויים לכאורה בעמדתו של עמנואל אטקם כפי שבאו לידי ביטוי בשני משפטים אלו, מושפעים מן הגילויים החדשים והדרמטיים שנחשפו בעבודת הד״ר של מעוז כהנא על התפיסה המשיחית של ה״חת״ם סופר" כפי שהתגבשה בראשית המאה התשע עשרה ובעיקר בשנות השלושים שלה, ובשיאה ציפייתו האישית להתגלות כמשיח המיועד.[83]

עמנואל אטקם, שבמשך שנים כתב שלתלמידי הגר״א לא היה אפילו צל של זיקה לאקטיביזם משיחי, ואשר במשך שנים רבות הוליך את תלמידיו שולל בהשקפות היסטוריות מסולפות, היה חייב לפחות לפתוח את מאמרו החדש על

הגר״א ותלמידיו בהתנצלות ובהודאה מפורשת של השינוי הדרמטי שחל בעמדותיו בנושא הציפייה המשיחית. במקום זה הוא ממשיך בדרכי הערמה והסתרה, מתיישר חלקית עם רוח המחקר החדש של ד״ר מעוז כהנא על "החת״ם סופר" בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, אבל מייחם למתנגדיו טענות כמו הגדרת הגר״א ותלמידיו כ״ציונים הראשונים" ומזהה הגדרה זו עם טענת "המשיחיות" כדי להגחיכה. הוא ממשיך לטעון כי לא היה מניע משיחי לעלייתם של תלמידי הגר״א, וכי בעלייתם הם ביקשו להגשים בצוותא רק את האידיאל של לימוד תורה בארץ ישראל מתוך פרישות מעסקי העולם הזה.[84]

מאמריו של עמנואל אטקם על המשיחיות היהודית בדורות האחרונים לוקים בהסתרה ומבוססים על ציטוטים חלקיים ופרשנות מעוותת ומוטה של המקורות ההיסטוריים, או מהתעלמות מוחלטת מהמקורות הנוגדים את דעתו. מטרתו היא להמעיט ככל האפשר את נוכחות והשפעת האתוס המשיחי בדברי ימי עם ישראל בדורות האחרונים.

לעומת זאת, המקורות ההיסטוריים שהצגנו במחקרינו מצביעים על הזיקה והמודעות המשיחית העמוקה שהייתה לגאון מווילנה ולתלמידיו.

בשנת תקל״ח (1778) יצא הגר״א למסע להולנד בדרכו לארץ ישראל, כדי לחבר בה "שולחן ערוך" חדש שיקרב את הגאולה, ויביא לסיומו את "תהליך הבירורים" על פי קבלת האר״י ובהתאם לתחזית הכרונולוגית של הקץ על פי ר׳ עמנואל חי ריקי. כישלון הגר״א לקרב את הגאולה בדרך הספיריטואלית האמורה, אילצה אותו ואת תלמידיו לחפש דרכים אחרות לקירוב הגאולה.

משחזר מהולנד לווילנה במשך שמונה עשרה השנים האחרונות לחייו קיים הגר״א בית מדרש שבו עסק עם "תלמידיו" בעיקר בלימוד הסוגיות הקשות של התלמוד הירושלמי, בנושאי המצוות התלויות בארץ, הלכות קדשים ובניין בית הבחירה.

תלמידי הגר״א עלו לארץ ישראל מתוך כוונה לקרב את הגאולה באמצעות אקטיביזם משיחי "באתערותא דלתתא", תוך קיום קהילה העוסקת בלימוד תורה בכלל ובתורת ארץ ישראל וימות המשיח בפרט. הם עלו לארץ מתוך תחושה שהם חיים בדור של "עקבתא דמשיחא", דור של שינויים אפוקליפטיים דרמטיים בסדרי העולם, ואמונה בשליחותו המשיחית של הגר״א. טרם עלייתם, לאחר הסתלקות הגר״א, הם ניסו לגלות את מקום הימצאם של עשרת השבטים, שלדעת הגר״א עתידים למלא תפקיד מרכזי בתהליך הגאולה, וגילוים הוא אחד מסימניה, ואף ביקשו לחדש באמצעותם של השבטים את הסמיכה "אשר תחילת הגאולה תלויה בזה". חלק מן העולים וביניהם גדולי המקובלים מקרב תלמידי הגר״א התיישבו בירושלים כקבוצה כבר בשנת 1816, ומסרו את נפשם על בניינה הפיזי והרוחני. חמישים שנה מאוחר יותר יהפכו היהודים לרוב בקרב אוכלוסיית ירושלים, לראשונה מאז החורבן, ויממשו את תקוותם לקיים את מאמר התלמוד: "כשתהא ירושלים נבנית בן דוד בא" (מגילה י״ז).

 

סנהדרין, דף צ״ז ע״ב,

[2]  מ׳ אידל, מבוא לא״ז אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל, ירושלים, תשל״א, 11-10.

[3]  מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, ירושלים תשמ״ה, 132-114. [להלן, מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל].

[4]יערי, אגרות ארץ־ישראל, ת״א, תש״ג, 354-353. וראו על שליחות זו בספרו של יעקב ספיר, מסע תימן, מהדורת יערי, ירושלים תשי״א, קנד-קסה.

[5]  א׳ מורגנשטרן, דוחקי הקץ: משיחיות לאחר המשבר השבתאי, ירושלים, תשע״ה, 368. [להלן: מורגנשטרן, דוחקי הקץ].

[6]  א׳ מורגנשטרן, "הדיון בשאלת חידוש הקרבנות ובנין המקדש ערב שנת הת״ר", בתוך: גאולה בדרך הטבע, ירושלים, תשנ״ז, 190. להלן, מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע ].

[7]  שם, שם. על תפיסות אלו של תלמידי הגר״א ראו א׳ מורגנשטרן, השיבה לירושלים, ירושלים, תשס״ז, 13-12, 26, 28. [להלן מורגנשטרן, השיבה לירושלים].

[8]  מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, מ' 189.

[9]  מורגנשטרן, השיבה לירושלים, 234-232.

[10]י׳ שווארץ, תבואות הארץ, מעשה הארץ, תוצאות הארץ, ירושלים, תר״ה.

[11] ע׳ אטקס ,״המניעים לעליות החסידים לארץ ישראל״, ציון שנה ע״ו (תשע״א) 138-127. [להלן: אטקס, עליות החסידים ].

2 ד׳ אסף "שיצא שמועה שבא משיח בן דוד: אור חדש על עליית החסידים בשנת תקל״ז", ציון ס״א (תשנ״ו) 345-319 [להלן: אסף, אור חדש].

[13]  שם, עט׳ 328.

[14] שם, עט׳ 329. דוד אסף לא הכיר את חישובי הקץ של ר׳ עמנואל חי ריקי לשנת תקמ״א, שהיו ברקע עליית החסידים. לספריו של ר׳ עמנואל חי ריקי כמו "משנת חסידים" הייתה השפעה אדירה על החברה המסורתית - כולל כמובן על החסידים בפולין. הללו שהיו מודעים לרוח המשיחית האקוטית שבספריו, קיבלו חיזוק מן האירועים ההיסטוריים־אסכטולוגיים של התקופה: פרעות ההיידמאקים בשנת 1768, מגפת הדבר בשנת 1770, המלחמות בין רוסיה לתורכיה בשנים 1774-1768, חלוקת פולין ב-1772 (שעל פי אטקס, לא עוררו כלל הדים בקרב יהודי פולין ...) והאמינו כי אכן הגיעו ימות המשיח. ראו: א׳ מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח״ל עד הגאון מווילנא, ירושלים, תשנ״ט, 208-193 [ להלן: מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות].

[15]  אטקס, עליות החסידים, 130.

[16]  אסף, אור חדש. 328.

[17] אטקס, עליות החסידים, 130.

[18]  ע׳ אטקס, בעל השם, ירושלים, תש״ס, 94. [להלן: אטקס, בעל השם].

[19] שם, 93.

[20] שם, שם. בספרי ״מיסטיקה ומשיחיות״ ,89-85 עמדתי על כך שהיו ציפיות משיחיות גם לשנת תק״ח שהיא שנת ה״שחר". עליית הנשמה של הבעש״ט הייתה בראש השנה תק״ז.

[21] אטקס, בעל השם, 94.

[22]  מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, 319-273.

[23] אטקס, יחיד בדורו, ירושלים תשנ״ח, 61.[להלן, אטקס, יחיד בדורו].

[24]  קלמן שולמן, ׳ספר מלחמות היהודים׳, וילנא, תרכ״ג.

[25]  על השקפת הגר״א בנושא בניין המקדש בידי אדם - ראה: מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, 202-195.

[26] ע׳ אטקס, ״״הגאון מווילנה ותלמידיו כ׳ציונים הראשונים׳ - גלגוליו של מיתוס", ציון, שנה פ׳ (תשע״ה) 114-69 [ להלן :אטקט, גלגוליו של מיתוס].

[27]  שם, 79.

[28] פירוש הגר״א ל״שולחןי-ערוך" "אורח חיים", שקלוב, תקס״ג, הקדמת בני הגר״א. וראה, מורגנשטרן, דוחקי הקץ, 231-202.

2 פאת השולחן, צפת, תקצ״ו, בהקדמה. בעל "עליות אליהו" המצטט קטע חשוב זה משמיט ממנו באופן מכוון את הסיומת ״וממתין בזה על משיח צדקנו״ [- עליות אליהו, קו]. השמטה מכוונת זו מגמתה לסלק מן הדברים את המשמעות המשיחית שנובעת מסיום גילוי סודות התורה אצל הגר״א. זוהי כתיבה אנכרוניסטית של בעל "עליות אליהו" המבקש לסלק כל דימוי משיחי ומיסטי של הגר״א, ולהציגו כאיש הלכה רציונליסטי. כל זאת במסגרת המאבק של החרדים נגד תנועת ההשכלה בליטא בשנות ה-60 של המאה ה-19. אטקס, יחיד בדורו, 64, מזכיר גם הוא קטע מן העדות הזו, אך לא את הסיומת שלה, ומשמעותה המשיחית.

[30]׳פאת השולחן׳, הקדמת ר׳ ישראל משקלוב. עדות דומה מופיעה גם אצל שמואל מאלצן, ספר אמונה והשגחה, סלוצק, תרכ״ד, דף אחרון.

[31]זוהר, וירא, קי״ז.

[32] ע׳ אטקס, ליטא בירושלים, ירושלים תשנ״ב, 89.

[33] שם, 114-113.

[34] אטקס, עליות החסידים, 138.

[35]נדפס מחדש אצל י׳ ברטל, גלות בארץ: יישוב ארץ־ישראל בטרם ציונות, ירושלים, תשנ״ה, 52.

[36]  שם, שם.

[37]  קתדרה 24 ( תשמ״ב) 69-51, 78-76.

[38]  מורגנשטרן, השיבה לירושלים, יג-לא.

[39] העורכים: ד׳ אסף וע׳ רפפורט-אלברט ,ישן מפני חדש: שי לעמנואל אטקס, כרך א׳, ירושלים, תשס״ט, 16.

[40]י׳ ליבם, ״תלמידי הגר״א, השבתאות והנקודה היהודית״, דעת 52-50 (תשס״ה) 289.

[41] אטקס, גלגוליו של מיתוס, 85-84.

[42]  שם, 85.

[43]יערי, אגרות ארץ־ישראל, 332.

[44] הקיום האמתי של המצוות ייתכן רק בארץ־ישראל. קיום המצוות בחו״ל אינו אלא בבחינת ״הציבי לך ציונים״ - לבל יישכחו המצוות במהלך תקופת הגולה הארוכה.

[45]הקדמת ר׳ מנחם מנדל משקלוב לפירוש הגר״א ל״שולחן־ערוך- חלק יורה דעה", הורדנא, תקס״ו.

[46]  לו הייתה קיימת הצהרה כזו, היא הייתה זוכה לפרסום.

[47]  ר׳ חיים מוולוז׳ין, נפש החיים, נספחות והוספות שבדפוס צילום, ירושלים, תשל״ג.

[48]  שם, נספחות, דף א (2).בנגוד לקביעת תלמידי הגר״א האחרים כי: "שכחת הארץ הקדושה גורם חו״ש אריכות הגלות".

[49] בראשית, כט, 7.

[50] ר׳ חיים מוולוז׳ין, דרשת סליחות תקע״ב, דף ד-ה (8-9). דרשתו זו של ר׳ חיים מוולוז׳ין מבוססת על דברי הזהר, חלק ג, עט׳ רע [פרשת ואתחנן] בתרגום ה׳סולם׳: יי בזכות התורה ישובו לארץ הקדושה, ויתקבצו מן הגלות... ואם לא ישובו אז יאמר הקב״ה, הן עוד היום גדול וכו׳... אבל רפואה אחת יש לכם, השקו הצאן, עסקו בתורה ותלכו למקום המנוחה...".

[51] א׳ יערי, אגרות ארץ ישראל, ת״א, תש״ג, 348. מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, 104, 161, 219.

[52]  בספרות חז״ל ישנה התייחסות גם למספרים אחרים, כגון ארבע או שבע מצוות השקולות כנגד כל המצוות שבתורה.

[53]  ספרי דבי רב, פרשת ראה, פיסקה נ״ג. וכן: תוספתא, מסכת עבודה זרה, פ״ד" הלכה ב׳.

[54]  בבלי, בבא בתרא, ט, ע״א.

[55]  משנה בראש מסכת פאר,. וכן: יד החזקה לרמב״ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א׳, הלכה ג׳.

[56]  מכתב ראשי הפרושים בארץ־ישראל לראשי קהילת האג, מחודש אייר תקע״ו. אוסף ד״ר מנפרד ליהמן בניו-יורק.

[57]  מורגנשטרן, דוחקי הקץ, 368.

[58] אגרות סופרים, איגרת ס״ב, מיום ב׳ באדר ראשון תקצ״ז. לפנינו גלגול ראשון של המחלוקת בדבר סדר העדיפויות בין ארץ־ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

[59]  כתב שדרו״ת מיום ט״ו בכסלו תקצ״א. קטלוג ״חובבי יודאיקה״, אפריל 1987, פריט מס׳ 744.

[60] א״ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, ירושלים, תרפ״ט, 149.

[61] מיכל הכהן, "האריאל" מיום א׳ תשרי תרל״ה.

[62]  מורגנשטרן, בשליחות ירושלים, ירושלים, תשמ״ח, 135 [להלן, מורגנשטרן, בשליחות ירושלים].

[63]  שם, 139.

[64]  שם, 151.

[65]  ספר שיר השירים עם פירוש הגר״א, ודשא, תר״ב, פרק ו׳, 5.

[66]  שיר השירים, ו, 6-5.

[67] פירוש הגר״א לשיר-השירים על אתר, ורשא, תר״ב. בכתבי ר׳ יוסף זונדל מסלאנט מצויה תשובה מיום ראש-חודש ניסן תרכ״א לשאלה מהו המקור בדברי חז״ל לקיומם של עשרת- השבטים ובני משה. ר׳ זונדל מסלאנט ציין בתשובתו מקורות מספר הזהר ומדרשים שונים וסיים בהזכירו גם את דברי הגר״א "בשיר השירים וכמה מקומות בביאורו על זהר" כאסמכתות לקיומם של עשרת-השבטים ובני משה. ראה: א׳ רבלין, הצדיק ר׳ יוסף זונדל מסלאנט ורבותיו, ירושלים, תרפ״ז, קמג.

[68]  קובץ ישורון, חלק ד׳, תשנ״ט, ניו יורק, לה-לו. - פירושו כאן תואם לפירושו בפרשת האזינו, כפי שיובא להלן.

[69]  מורגנשטרן, דוחקי הקץ, 201-178 .

[70]  מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, 123.

[71] מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, 127. ר׳ חיים אב״ד של פינסק לשעבר, היה מראשי הקהילה הפרושית בצפת.

[72]  מורגנשטרן, שם, 125-124.

[73]  מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, 130.

[74]  מורגנשטרן, משיחיות, 33

[75]  מורגנשטרן, השיבה לירושלים, 28.

[76]  משה ב״ר מרדכי גימפל סג״ל, ספר בן לוי, חלק שני, ירושלים, תר״י, דף י״ז ע״א.

[77]ירמיהו, ל׳ 7.

[78] אגרות הפקוא״ט, כ״י, כרך 4, דף 52 ע״א.

[79] שם, 249.

[80]  ראו: מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, 161-114.

[81] שם, 104.

[82]  שם, 114.

[83] מעוז כהנא: מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן, ירושלים, תשע״ו. 448-420 הספר הוא עבודת הד״ר שפורסמה כבר בשנת תש״ע (2010) באוניברסיטה העברית בירושלים והכתה גלים בחוגי ההיסטוריונים בישראל. העבודה חושפת בין היתר, את השפעת הציפיות המשיחיות בשנות השלושים של המאה התשע עשרה על תפיסת עולמו של החת״ם סופר, ותקוותו האישית להתגלות כמשיח בשנת הת״ר; שם, 430.

[84]התמקדותו של של אטקס במאמרו "גלגוליו של מיתוס" במיתוס של משפחת ריבלין והספרים "חזון ציון" ו״קול התור" אין בהם חידוש וכבר דשו בהם רבים. עיסוקו בפרשיות אלו נועד להסיט את הדיון בשאלת המניע המשיחי בעליית תלמידי הגר״א מן המקורות ההיסטוריים והקבליים לעבר סיפורי הבדים של כמה מבני משפחת ריבלין. דברים אלה אינם קשורים כלל לדמותו המשיחית של הגר״א ומניעי עליית תלמידיו לארץ ישראל. בעיקרו של דבר, אין אנו חיים בנושא המשיחי מפיהם של הספרים "חזון ציון" ו״קול התור" וממסורת סיפורי משפחת ריבלין, שגם אותם הוא בעצם לא הצליח להכחיש כפי שהוא התיימר לעשות.

 

 

 

 

 

 

 

 
 

BetaGroup - עיצוב אתרים

כל הזכויות שמורות NTT - מערכות ניהול תוכן