הצטרפות לרשימת תפוצה
 
 
 
חדשות
  • שינוי ההרשמה לסמינרים

    2.8.2017

    בסעיף ההרשמה לסמינרים יש הוראות חדשות להרשמה.

  • שינוי בתכנית תשע"ח: ביטול הסמינר על לאה גולדברג באפריל

    30 באוקטובר 2017
  • ראיונות עם משתתפי הסמינרים

    14/9/16

    כתובת הלינק היא  https://youtu.be/1Bbd0cXZIGI

 
 
 
  הדרת משה רבנו מהגדת פסח  
   
 

ההדרת משה מההגדה - קורבן לפסח במאבק על האתוס הדתי  


ליקוט , העתקה, ציטט ממאמרים ועריכה מגמתית - אברהם איזדרכת


הקושיה החמישית :מפני מה לא נזכר משה בהגדה של פסח  


הגדת פסח )מהציווי המקראי :" והגדת לבנך ביום ההוא לאמור.."(,חוסה בצל האמירה "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"   אך בפועל סיפור יציאת מצרים אינו מוזכר בה למרות שהתיעוד על עבדות במצרים ויציאת מצרים הוא רב מאד , )בפרקים
הראשונים של ספר שמות, וברחבי ספרות חז"ל- במסכת פסחים, במדרש שמות רבה וכד'.(
גיבור הפרשה כולה , -משה בולט בהעדרו. ההגדה כאילו משעה ומדיחה אותו במתכוון 4
ובמסקניות רבה.  
נס קריעת ים סוף, המתואר בסיפור המקראי, הוא אחד מתוך שורת ניסים שנעשו לעבריים
במצרים ובמדבר ושמשה היה מעורב בהם. משה מתואר לא רק כמי שהוציא את ישראל
ממצרים, אלא גם כמי שפעל לגיבושו של העם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי החל ממעמד הר סיני ואילך אין פלא אפוא שדמותו של משה נחקקה בתודעת האומה כאחד מעמודי התווך של האמונה הישראלית, לאור זאת עולה תמיהה גדולה, בבואנו לחפש התייחסות ל"משה רבנו" ב"הגדה של פסח". משה מופיע רק פעם אחת בהגדה, בציטוט פסוק מפרשת "בשלח",
כבדרך אגב : "ר' יוסי הגלילי אומר: מניין שלקו המצרים במצרים עשר מכות...ועל הים
מה הוא אומר ? 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
לבעלי ההגדה היו הזדמנויות רבות להזכיר את משה . בקטע מצוואת יהושע )כדף ב-ד( נזכר משה בפירוש )"ואשלח את משה ואת אהרון"(, אלא שבעלי ההגדה בחרו שלא לצטטו. בפיוט "דיינו" נזכרים כל חסדי ה' למען ישראל :ההוצאה ממצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני שבכולם היה חלקו של משה משמעותי למדיי. השמטת שמו של משה מההגדה מכוונת ואינה מקרית.
לאחר שצומצם או הועלם חלקו של משה, נסללה הדרך עבור בעלי ההגדה להביע מסרים
אלטרנטיביים, הרמב"ם, סבור שהמסר המרכזי בהגדה קשור בהכרת הטובה של עם
ישראל לאלוקיו. מסר זה מוצא הרמב"ם במיוחד בקטע "ארמי אובד אבי": "מקרא ביכורים
יש בו גם מידת הענווה ...ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו. "שיזכור ימי מצוקתו בזמן
שירווח לו ")מורה נבוכים, חלק ג, פרק לט(. האל אינו סומך על שליחותם הדיפלומטית של משה ואהרון אל פרעה ולפי ההגדה : : "ויוציאנו ה' ממצרים לא על-ידי מלאך, ולא על-ידי שרף, ולא על-ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.."   הטקטיקה שנקט אלוהים נגד פרעה וחרטומיו, הייתה מיצרית, העיצומים של תשע המכות נראו
בעיניהם ככשפים, עד המכה העשירית- מכת בכורות. שלגביה רשאי היה הקב"ה לומר "
ועברתי בארץ מצריים.- אני ולא מלאך, והכתי כל בכור- אני ולא שרף, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים- אני ולא השליח ". ההגדה של פסח עושה ניסיון פאתטי להמחיז מחדש ולביים את הדרמה של השעבוד והיציאה ולאייש אותה בדמות פעילה אחת ויחידה,
הקדוש ברוך הוא.
'תמיהות שמעוררות שמועות, והשערות שמצביעות על כוונות ומגמות...'
חג הפסח לרגל יציאת מצרים נזכר כמצווה ונחוג מימי בית ראשון, עפ"י כללים מונחים
שעיקרם העלאת קורבן, וקריאת בספרי המקרא על סיפור השעבוד והגאולה.
לאחר חורבן מקדש בית שני וביטול "קורבן הפסח" בוצע ליקוט וכתיבת ה"הגדה לפסח"
לצורך קביעת מסגרת מנהגים חדשה. לכן הוסרו "דמויות משנה" )כמו משה ( מהאתוס, כדי להדגיש עפ"י המענה המסורתי, את תפקידו של האל בגיבוש העם : )בביצוע בלעדי של הוצאתו מעבדות לחרות, מתן תורה, הובלתו לארץ המובטחת וכיבוש הארץ(, .
בהתחשב בעובדה שהסיפור המלא מאחורי האירועים של יציאת מצרים היה ידוע, והערצה
למשה הגואל, המנהיג והמחוקק, הייתה נחלת כל שדרות העם, סביר שנדרשו סיבות חזקות וחשובות יותר, כדי לההדיר את משה ולנקש כל קשר שלו מההגדה. ההתרחשויות שנובעות מאירועי התקופה כאשר גובשה ונכתבה ההגדה. קשורות ככל הנראה למאמצי/מאבקי הנהגת החברה היהודית , המוכה )לאחר המרידות( מול השלטון הזר )הרומי /ביזאנטי( המתנצר, וכנגד התנועות האחיות/המתחרות )הנוצרים, הכתות היהודיות, היהודים המשיחיים והשכנים השומרונים(, שפנו לקהילות היהודיות )בבתי הכנסת( וניסו להעבירם לחסותם, בטענה שהם שומרי הרצף היהודי ומקימי מצוות התורה הנכונים.
תלמידי ישו שפיתחו את המסורת שלהם )כבר במאה הראשונה( אימצו בסיפורים על מעשי ישו מנהגים והתרחשויות שהועתקו מסיפורי משה, כסמלים לרצף האמונה שעבר אליהם. המאבק היהודי במאמיניהם בבתי הכנסת, הוביל להתנגשויות ושינויים הלכתיים מצד
ההנהגה, כמו תוספת "ברכת המינים" )שהיא בעצם "קללה"(,שנועדה להוציאם מקהל
המתפללים, וכך גם הוצאת עשרת הדיברות מהתפילות כדי להיבדל מהנוצרים שאימצו גם את פסח ומנהגיו, תוך הערצה למשה כמסמן מקדים לישו. לכן התבקש שינוי בהגדה ע"י הוצאת סיפורו של "משה-השליח" )המקביל ל"ישו בן-האלוהים" אצל הנוצרים(, והדגשת פועלו היחידאי של האל בתהליך בחירת העם, הוצאתו מעבדות ומתן תורה בלעדית.
מותו של משה כאחד האדם, שמקום קבורתו לא נודע, מתקשר להוצאתו מההגדה, בכך
שמוסרת ממנו חשיבות היתר ובטלים סימני האלוהות במעשיו ]לכן משה המצרי/מדייני אינו נקרא למרומים ל"כיסא הכבוד" כמו ישו הנצרתי ואינו אמור לחזור מהרקיע כגואל או משיח כמו אליהו הגלעדי..[ . בהמשך לרעיון )ה"לא מקובל"( שהעלה זיגמונד פרויד על "רצח האב" )משה(, שהביא אמונה חדשה באל אחד, לעם העבדים העברי, ונדחה תוך קבלת מרות אל
אחר )מקומי(. ומכאן שהוצאתו מההגדה ע"י החכמים )כאלף שנה מאוחר יותר(, היא
השלמת התהליך מעיין "וידוא הריגה". בדרך מתווסף פרדוקס ,כשגם "מקור השראתו של משה " = המלך אחנאתון במצרים, הוקע לאחר מותו , הושכח ונמחה מההיסטוריה המצרית ע"י יורשיו , שחזרו לבירה הישנה.
"ספרי משה " מהחומש המספרים בעלילת משה ואהרון "בני עמרם להוצאת העברים ממצרים, נערכו בהשראתם )ולפי תפיסתם( של כוהנים וסופרים שהחליפו את בני-לוי. )יחזקאל ועזרא(, גם את סיפורי ההגדה בתקופה הביזנטית, ערכו חכמי התלמוד, שהיו מקורבים לזרם הכוהנים האחר.. הדרת משה מההגדה יכולה להראות גם כ"קורבן לפסח" שהעלו מחברי קודקס-ההגדה כדי להיבדל מהנוצרים והיהודים-המשיחיים =המינים ולשמר את הייחודיות, במיוחד בחג הזהות. ] אך במקרה זה לא נמצא "אייל" בסבך כדי לחלץ את דמותו של משה מתהליך ההקרבה[.
"אגדת משה"  
"יציאת מצרים" היא נושא מרכזי במיתולוגיה היהודית, כלשונה:, "דת משה וישראל".
במסגרת זו שובצו רוב דברי התורה, השירה והאגדה שב "חומש".     על אף הנימה הכול-
ישראלית העולה מהספרות המאוחרת המתיימרת לספר על עליית השבטים כגוש אחד, עיקר עניינה נעוץ בעלילת משה ואהרון "בני עמרם", גיבורי הלווים שבישראל.  החיזיון של " יציאת מצרים" כפי שהוא מתואר ב"ספרי משה", הוא בדותה מובהקת, רצופה נסים ופלאים על כל צעד ושעל. שהשכל הישר אינו יכול לקבלם, ורק יד-אלוהים חזקה וזרוע נטויה בכל מקרה ומקרה כופה אותם על דעתו של המאמין.   הנס הגדול בכל אלה הוא שמשך שנות אלפיים ויותר קיבלו מיליוני בני אדם את המיתולוגיה הזאת כהיסטוריה מהימנה. ב"תורת משה " קשה להרחיק את המיתוס בלי לגרוע מן העיקר, כאשר "מתהלך" אנוש עם אלוהיו ודובר בלשון אותותיו כשיחזור להטפה רעיונית :אגדה אידיאולוגית, בתרגיל ספרותי  דמותו של משה כנביא המחדש את הדת בימי קדם שייכת לאגדת-הקודש של היהדות בראשיתה, בהשראתם של כוהנים וסופרים בני-לוי. כישופיו שבהם הוא מתגבר על
"מכשפי" פרעה, מתאימים לתפקידו כאב-משפחה טרומי. סיפור חייו כולל פרטים הנובעים
מן המיתולוגיה המצרית.  משה הוא איש מצרי ממקורבי בית-פרעה )והוא נחשב "בן" לבת פרעה(, איש שמוצאו כנראה "עברי". משה לא נימול עד שמלה אותו אשתו "הכושית". לפי ספר "שמות" חי משה בארץ היאור המידלדלת ומתפוררת שמלכיה )הפרעונים( חששו לביטחון הממלכה מחוץ ומבית , מתייראים מן "העברים" - גרי גושן בקרבת הדלתה,
המתרבים על גדות היאור - שמא יחברו לפולשים זרים עוד יותר ויחד "יעלו מן הארץ".
ה"גרים" שאותם הסית משה לצאת את הארץ עדיין לא יכלו להיות " כל ישראל". בתחילה
מייצגים משה ואהרון רק את ראובן, שמעון ולוי - שכבת הבכורה מקרב השבטים. (שמות ).
שליחות משה מתחילה מהמדבר, "ארץ מדין", שאליה הוא נמלט, עושה חיל ומתחתן בבת הכוהן. ב"הר חורב" נפגש פנים אל פנים עם אלוהי ה"סנה", המתגלה אליו בכינוי-מסתורין, "אהיה אשר אהיה". יהוה, האל החדש מכתיב למשה את תפקידו הגורלי. הפרשה המדיינית מדגישה את מוצאו הלא ישראלי של פולחן יהוה, לאחר שהאל (יו( הופיע כבר בשירת אוגרית, שהיא עולם עלילות עבר. שם יו עדיין אינו אלוהות ממדרגה ראשונה אלא אחד מבני "אל" עליון.     הרפתקת משה ב"ארץ מדין" מתקיימת בחסות כוהן מדין : רעואל
(=יתרו(. שהרכיב רע בשמו זהה עם כינוי השמש במצרית, והוא מתאים לכהונתו בתוך עם בוקרי המדבר, ההולכים ממרעה למרעה תחת שמים לוהטים.    אחנאתון המלך המצרי
הוא הראשון שסגד לאל אחד, אתון = אל השמש, ויצר בכך את בסיס הרעיון המונותאיסטי שהיווה מקור לרעיון שנשאב ואומץ ע"י "יוצאי מצרים" בדרכם למעמד קבלת התורה , שבו חלה לפי הנרטיב, ההתגבשות כעם והחלה התנועה אל הארץ החדשה (המובטחת(
האתוס הלאומי על פועלו של משה בגיבוש העם ומעמדו
"..כול מצ]וות י[הוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצו]ה[ לנו מהר סינ]י וידבר ע]ם[ קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו ומראה ]זיו[ כבודו הראנו באש בעורה ממעלה ]ב[שמים... ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו ]וכול[ הקהל נעו וחתו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא ]וינועו[ ויעמודו מרחוק ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ]לאך הוא...[ בהקדשו וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש]ר [כמוכ][ איש חסדים ויוצ]ר מעשי[ם אשר לוא נבראו מעולם ..  
לפני אלפי שנים, הנהיג הנביא המשורר, הגואל והמשחרר, הזקן העניו הבא בימים, משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, שאמו הייתה דודת אביו, יוכבד בת לוי, את עם ישראל משעבוד לחירות ומבית עבדים מוכר לעולם חדש ולא נודע של בני חורין. קרוב לוודאי שלא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן שבט לוי, שיצר עולם מושגים חדש לגמרי, המצרף בכוחה של השראה אלוהית ודעת מלאכים, את הנעלם לנגלה ואת העתיד לעבר ולהווה. משה שאמר לאחיו בני לוי: "יורו משפטיך ליעקב, !תורתך ^יש)ו־^ל" הפך למנהיג יחיד סגולה, בשעה שהנחיל את רעיון החירות המקודש, הקשור בשביתה שביעונית מחזורית או בקדושת הזמן, בשבועה ובברית, הקושרים בין העבר לעתיד, לבני עמו המשועבדים, בשמו של קול אלוהי בלתי נראה, שבהשראתו כתב חוק, משפט, שירה, סיפור, ברית והיסטוריה, בהם נזכרים לראשונה כמה מהרעיונות הגדולים ביותר בתולדות רוח האדם. בתום שבעה שבועות, מיום א' כ"ו בניסן, הנהיג משה את עמו אל מרגלות הר סיני. היה זה ראשיתו של הרגע שבו הפך עם ישראל
מעם עבדים לעדת ה', הקשורה בברית עולם המכונה 'יחד שבטי ישראל', הבוחרת בדעת, בחירות, בחוק ובצדק, בשעה שהיא מקבלת את החוק האלוהי שהביא משה משמים.
מתוך הסיפור של בני ישראל הנגול בשלמותו בכתבי הקודש, עולה תבנית של אפוס
לאומי.  המאורע המרכזי בתודעת בני ישראל הייתה יציאת מצרים, יותר מכל אירוע שאירע אחריה. ההכרה הלאומית של ישראל הייתה מותנית בסיפור אחדותם של חלקי העם השונים שהתקבצו יחד. והיו ערוכים לפי תכנית של "שנים עשר השבטים". סיפור יציאת מצרים
מקפיד לתאר כי את כל השבטים כולם כאחד גאל אלוהים ממצרים והביא אל הארץ
המובטחת. דמותה הנשגבה ביותר של היהדות היא משה אשר התייחסותו על שבט לוי
העמידה אותו מעבר למבנה החילוני של שנים עשר השבטים. הייתו מקובל על העם כבן
שבט לוי הוסיפה להצלחת שליחותו. דמותו הפרטית- משפחתית, כמו פועלו הציבורי-
מנהיגותי, של משה, שמתוארים בפרוט בספר שמות,
חסרים באופן מופגן ובולט בספר ההגדה שגובש ונכתב ע"י חכמי התלמוד, לשם ניהול החג
הלאומי העיקרי של היהדות - "סדר פסח".
האותות" שניתנו למשה - התחלת "איום" מצד השליח על בלעדיות האל
כאשר הקב"ה פונה אל משה ומצווה עליו ללכת לגאול את בני ישראל, משה מסרב לקבל עליו את השליחות )שמות ד', א-ט( במקום תשובה, הקב"ה נותן למשה שלושה אותות, שאותם הוא יעשה לפני בני ישראל ובעזרתם הם יאמינו לו. ונשאלת השאלה מה היה יחסו של הקב"ה לבקשת משה?
לכאורה, אין אנו רואים תגובה שלילית כלשהי: הקב"ה נותן למשה את האותות, ובכך מספק לו אמצעי להוכיח את נבואתו.
חז"ל, רש"י ומפרשים נוספים תפסו את משה על חוסר אמונתו באמונתם של ישראל, וראו במטה הנהפך לנחש המניס את משה מפניו - עונש למשה על שקטרג על ישראל. העונש ברור יותר בידו של משה שנצטער ה.
ונשאלת השאלה: במה חטא משה? והרי צפה בדרך נכונה את הקשיים שהוא עתיד לעמוד בפניהם?! שהרי פעמים כה רבות מרו ישראל את דברו, ולא האמינו בשליחותו. ואדרבה - ממקום שבאת, משם אתה למד. שהרי חז"ל הוכיחו את נאמנותם של ישראל מן הפסוק 'ויאמן העם', אך לפניו נאמר: 'ויעש האותות לעיני העם'. משמע, צדק משה בכך שביקש אותות כדי שיאמינו לו!
קביעת מעמדו של משה לעומת אהרן: " ואתה תהיה לו לאלוהים" לא ברור מה פשר העניין: כלום מועיד האל למשה מעמד של "אלוהים ", ולו רק לגבי אהרן? מן הסתם הכוונה היא למנהיג ממונה )ראה הרמב"ם, מורה נבוכים חלק א' פרק ב'(. הכינוי מופיע פעם נוספת לאחר שמשה מקבל הוראה ללכת לדבר אל פרעה. משה טוען שהתפקיד אינו תואם לו
שהרי הוא "ערל שפתיים" )שמות ו' י"ב, ל'(. האל עומד על דעתו: "ויאמר ה' אל משה: ראה
נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך " (זי אי). זו אפוא הפעם השנייה! שמשה
מקבל את התואר והמעמד של "אלוהים", והפעם זה ביחס לפרעה.
המושג "אלוהים" לגבי משה עולה פעמיים נוספות כאשר המטה של משה נקרא "מטה האלוהים" (שמות די יי), וככל הנראה גם בפרשה הידועה בשם חטא העגל. בחטא העגל פונה העם אל אהרן ואומר לו: "קו-ם עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה ליו" (שמות ל״ב אי). התקבולת אלוהים־ משה מעוררת עניין .מה גם שמן הסתם העם אינו שואל שאלה על היעלמותו כביכול של האל.
לאחר שאהרן עושה את עגל המסכה מכריז העם: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים " (שם די). התקבולת וצמידות הפסוקים מחזקת את הסברה שהמלה "אלוהים" המקרים מוסבת על משה. אם היא עושה זאת, הרי היא קובעת את מעמדו של משה כ"אלוהים" ולא כמנהיג או שליח.
לאחר חטא העגל מתנהל שיח בין אלוהים למשה. אודות רצונו של האלוהיםי לכלות את ישראל : " וידביר יהוה, אל-משה: לך-.רד--כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. יא וירול משה, את-פני יהוה אלהיו; ויאמר, למה יהוה יסרה אפך ■בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים, בכח גדול וב;ד חזקה. יד !׳נחום, יה!ה, על-הרעה, אשור דבר לעשות לעמו." הי מתייחס לעם ישראל כעמו של משה.. (שמות לבי ז-טו) והאל ממשיך בטיעון : י !׳אמר,(ה' למשה ) מנה אנכי כרת ברית, נגד כל-עמך אעשה נפלאת, אשור לא-נבראו■ בבל-הארץ !■בכל-הגוים; !ראה כל-העם אשר-אתה בקרבו את-מעשה יה!ה, כי-נוךא הוא, אשור אני, עשוה עמך (שמות לד. ט-יא)
בנרטיב האמוני (דתי) של ספרי המקרא (דברים ושמות) מופיע משה בזיהוי של אלוהים במגעי הגישור כלפי העם (שמוגדר "כעם של משה" שהוא כביכול העלה אותם ממצרים) וכלפי המגעים עם השליט הסיצוני פרעה .    משמעות המשרה
האלוהית טמונה בשליחות התיווך בין האל והעם ובהנהגת העם בתהליך המכונן של "היציאה ממצרים" אל "קבלת התורה" וה" נדודים במדבר".. אך המעמד המרומם כשליס האל (בתפקיד מלאך שרת) לפי התיאור המקראי נתפס בעיני בני העם כאלוהות. בימי התסיסה של בית שני היו מודל (הסיקוי) אצל ישוע ותלמידיו אסריו. היוו בכך "דוגמא רעה" לתרבות העם המתגדר בזהות ייסודית. וסייבו ההדרה מהטקס/סג.-פסס.
הגדרת זהות העם לפי תיאורי המקרא, בהתייחסות ליציאת מצרים  
פעולות האל "לטובת עמו" מתוארת במקורות בצורה שיטתית סוזרת ונשנית.
התהליך ההיסטורי.של פעולות האל "לטובת עמו" מתואר בארבעה שלבים: יציאת מצרים מופיעה כמרכיב אחד בתוך תמונה רחבה ושלמה יותר, יציאת מצרים הופכת להיות עיקרון תיאולוגי ויסוד-אמונה בוידוי ההיסטורי : 'אני ה' אלוהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים' )ויקרא כה לח(.
במעמד הר סיני, בפתיחה לעשרת הדיברות, אנו מוצאים: 'אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך
ממצרים מבית עבדים. לא יהיה לך' וגו' )שמות כ ב-ג; דברים ה ו-ז(. הבסיס לקיום היחס בין עם ישראל ואלוהי ישראל הוא העובדה שהאל הוציא את העם ממצרים.
כשהעם מבקש לזהות את אלוהיו ולהביע לו הכרה ונאמנות, הוא מכריז 'אלה' הנה אלוהיך
ישראל אשר העלוך מארץ מצרים' )שמות לב ד; מלכים א יב כח(
זו נוסחה קבועה, כפי שמשתמע מדברי ירמיהו: 'לכן הנה-ימים באים, נאם-ה' ולא-יאמר
עוד חי-ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם-חי-ה' אשר העלה את בני
ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה )ירמיה טז יד-טו, (. הגדרת האל כאלוהי העם, הן מצד בחירתו שלו בעם זה, והן מצד מחויבותו של אותו עם כלפי האל, מתבססת על יציאת מצרים.. זהו האקט הקובע, המקפל בתוכו כבגרעין, את פעולת הישועה של אלוהי ישראל כלפי עמו  
שמירת 'היום השביעי' שמשמעה חידוש האקט הקוסמי של בריאת העולם על-ידי האקט הפולחני, שבו מדמה האדם לאל. הקשר בין השבת האנושית ובין השבת האלוהית מקבלת הצדקה "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה' אלוהיך. ששת ימים תעבד... ויום
השביעי שבת לה' אלוהיך לא תעשה כל מלאכה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת'. חג הסוכות, מתואר במקרא כ'חג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה' )שמות כג טז(, הוא מוצדק : 'בסוכות תשבו שבעת ימים ...למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם' )ויקרא כג מב-
מג©הבסיס למעשה הפולחני לא באירועים קוסמיים או באירועים קבועים במחזור החיים, אלא באי רועים היסטוריים חד-פעמיים, ובמרכזם יציאת מצרים והפיכתה ליסוד אמונה .
ישעיהו השני מתאר את 'שיבת ציון' ואת גאולת עם ישראל מבבל, כאירוע מקביל ליציאת מצרים ואף עולה עליו )ישעיה מא יח; נא ט-יא, ועוד(. גם בדברי ירמיהו ברוח זו )ירמיה טז יד-טו; כג ז-ח(. ג בספר עזרא ונחמיה יש אלמנטים בולטים של השוואה בין 'שיבת ציון' ובין יציאת מצרים. מתגבר מקומה של יציאת מצרים בנאומים, במזמורים, בווידויים וכד',.
ההגדה מדגישה את הרעיון, שהגאולה נעשתה ישירות בידי אלוהים בכבודו ובעצמו, ללא שותפים או שליחים: "'ועברתי בארץ מצרים' - אני ולא מלאך 'והכיתי כל בכור' - אני ולא
שרף )מלאך(. 'ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים' - אני ולא השליח, אני ה', אני הוא ולא אחר".  לכן למרות תפקידו המרכזי של משה ביציאת מצרים - אין הוא נזכר כלל בהגדה של פסח .
קרבן פסח - פסח דורות
הביטוי הפולחני של זיכרון אירועי יציאת מצרים נמסר בהוראות מפורשות :    "והיה לכם
למשמרת עד ארבעה עשר •ום לחדש הזה ושחטו אתו כל 7קר״ל עדת ישךאל בין הערבים ... ואכלו את הבשר בללה הזה ,צלי-אש ונוצותעל-מרך• םיאכלהו". )שמות •"ב ,ג-יי״א,)
קורבן פסח ביהדות הוא קורבן של שה שהוקרב בזמן שבית המקדש היה קיים בי"ד בניסן ] חג הפסח במשמעותו המקורית [ חז"ל הסבירו את שחיטת השה בכך שהשה היה אלוהותם של המצרים ,ושחיטתו מהווה ניתוק מן העבודה הזרה .מריחת דם הקרבן היוותה , לפי זה ,מעין סימן שבית זה מנותק מן התרבות האלילית המצרית ועל כן לא ראוי למכה.23  
בפרשה נפרדת ,ציוותה התורה )שמות ,מ"ג-נ' ( גם על עשיית הפסח בשנים שיבואו .המצווה לדורות היא זכר למצווה בה נצטוו ישראל בזמן יציאת מצרים" - פסח מצרים , :"ואשר ימלא את הברית בין עם ישראל לאלוהיו ואת התנתקותו של עם ישראל מהעבודה הזרה של המצרים. כל יהודי המחויב במצוות ,מחויב אף באכילה מקורבן הפסח .חיוב זה כולל נשים עבדים כנענים ,וקטנים ,היכולים לאכול לפחות כזית מבשר הקורבן.
המצווה לדורות נועדה ,ככל הנראה ,להוות זכר ליציאת מצרים ,יחד עם חידוש הברית מדי שנה ;כך ניתן להבין גם מההדגשות בתנ"ך על אירועים שונים שבהם נעשה הפסח ברוב עם.
קורבן הפסח ,כשאר הקורבנות שיש להם זמן קבוע ,דוחה את הטומאה ,בהתאם לכלל טומאה הותרה בציבור. יחד עם קורבן הפסח ,אפשר גם להקריב קורבן חגיגה ,שהוא קורבן שלמים , ואותו אוכלים לפני אכילת הפסח ,כדי שאכילת האחרון תהיה" על השובע."
מאז שחרב בית המקדש ,אין מקריבים את קורבן הפסח ,כשם שאין מקריבים את שאר הקורבנות - מסיבות של אי-היתכנות פוליטית- מדינית ,ובעיות הלכתיות שונות .עם זאת ,חז"ל הנהיגו כמה הלכות ומנהגים זכר לקורבן הפסח:
חג הפסח
חג הפסח,)חג הקורבן( שבו מתחדשת מדי שנה החוויה של יציאת מצרים. הוא 'החג' של התקופה הקדומה. מבליע את חג המצות, ומתחרה בהצלחה בחשיבותו של חג הסוכות, שיאם ב'סדר פסח' וב 'הגדה של פסח', שנוצרו לאחר החורבן
רווחת הדעה שאין לקשור אותו לאירוע היסטורי כלשהו, אלא דווקא למחזור החיים של שבטי הרועים הקדומים. ואולם 'קרבן פסח' הפך ל'זכר ליציאת מצרים 'כבר ברבדים המוקדמים של הסיפור המקראי, מה שאנחנו מוצאים אחרי החורבן הוא הפיכת 'זבח
הפסח' ליהגדה' - סיפור האירוע ההיסטורי והזדהות עמו.
שורשיו הקדם מקראיים של חג הפסח אינם נהירים דיים  יש הרואים בהקרבת השה ומריחת הדם על המשקוף שריד לפולחן נוודים. אך החג כולל גם רכיבים של חגיגות אביב האופייניות לחברות חקלאיות, כמו קורבן העומר ואולי גם אכילת המצות. במקרא מופיע כחג המרכזי של בני ישראל המנציח את לידתו של העם ביציאת מצרים באמצעות טקס קורבן הפסח שנוספו לו חגיגות האביב. ארבע פעמים מופיע במקרא הציווי "והגדת לבנך" כתירוץ שהטקס יוצר כדי לספר את הסיפור על הולדת העם ואת הנסים שעשה האל במצרים.
'סדר פסח' הוא תופעה יוצאת דופן בעבודת האל ביהדות, מפני שהאירוע הפולחני נעשה בבית, ומשתתפים בו כל בני המשפחה, גברים ונשים, מבוגרים וילדים. פסח המקראי מופיע כסעודת זבח המתקיימת במסגרת המשפחתית- "שה לבית אבות שה לבית " )שמות יב,ג(. אחרי חורבן הבית )ואולי עוד קודם לכן ( התפתח בהדרגה תחליף לריטואל מהמקדש , ואת מקום הזבח תפס סיפור יציאת מצרים כחלק מטקס המתרחש רובו ככולו בתחום הבית והמשפחה ומכונה "ליל הסדר"   הסדר כפי שהוא מופיע במקורות חז"ל אמור להדמות
לסעודת "בני חורין" כלומר אצילים רומאים ולכן יש לאכול בשכיבה על הצד )המכונה "הסבה"( כמנהגם   הארוחה כוללת מאכלים בעלי משמעות סמלית וכן ארבע כוסות יין , סימפוזיון הכולל שאלות מוכנות מראש הנשאלות באופן טקסי ושירה.
אופי הטקסים,בהגדת פסח מתאימים לניסיון חיקוי/העתקה בתקופת התלמוד/הביזנטית.
במרכזו של סדר הפסח עומדת )לאחר חורבן בית המקדש( ה'הגדה של פסח', הווי אומר,
סיפור יציאת מצרים. במוקד של סיפור זה נמצא 'וידוי הביכורים' שבדברים כו ה-י " כל אמירה ואמירה של הטקסט המקראי נדרשת ומורחבת באמצעות פסוקים נוספים כדי לקיים את המאמר: 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"  .
על-פי דעתו של רבן גמליאל, חשיבות המרכיבים האלה בפסח - פסח, מצה ומרור - אינה בעשייתם. לא בהיותם הם עצמם סמלים של יציאת מצרים, אלא בהכרזה על כך שהם סמלים
וכפי שאומר רבן גמליאל: 'כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו'. התהליך מגיע כאן לסופו: עיקרו של האירוע הפולחני הוא הסיפור ההיסטורי, ההגדה, שעיקרה באמירתה. השינון והחזרה השנתית על האירוע הם לב הטקס וחידוש הברית.
בדגם האידיאלי של סעודת הפסח במקורות חז"ל מתוארת חבורה גברית שעוסקת בדברי תורה, מספרת ביציאת מצרים או דנה בהלכות הפסח, בסגנון הסימפוזיון היווני רומי.
סעודת ישו ותלמידיו מתבלטת כמפורסמת שבסעודות פסח אלה.
תהליך עיצוב ההגדה וסיבות אפשריות להדרת משה
נוסח ההגדה נכתב והתגבש מסוף ימי הבית השני בתקופת המשנה. ובתקופת התלמוד . את קרבן הפסח החליפה הקריאה בהגדה, סיפור השעבוד ויציאת מצרים ולימוד הלכות הפסח. קטעי ההלל שהיו חלק מסעודת זבח הפסח בתקופת הבית השני , שובצו בהגדה
מנקודת מבט היסטורית יש הטוענים כי ההגדה התעצבה מתוך פולמוס עם הנצרות , מיד
לאחר החורבן, ולכן נעדר ממנה שמו של משה - כדי להמחיש את כוחו של האל היהודי,
שאינו זקוק לשליחים אנושיים)דוגמת יהושוע הנוצרי(  ככלל, הן הטקס והן הטקסט מבטאים תחושת עימות מתמיד בין יהודים לגויים, למשל בטקסט "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך "  אפשר גם שהשמטת שמו של משה משרתת מגמה פולמוסית אנטי שומרונית תהליך חיבורה של ההגדה מתפרס, ככל הנראה, על פני מאות שנים , בין שלהי תקופת בית שני לתקופת הגאונים . במהלך מאות שנים אלה, במיוחד בשלהי התקופה הפרסית, היה המאבק בין היהדות הרבנית ובין השומרונים בשיאו, והוא בא לביטוי בהקמת מקדש אלטרנטיבי בהר גריזים אשר בשכם. על פי התפיסה השומרונית, יש מקום נכבד מאד למשה רבנו,  לאור העובדה שהם קידשו רק את חמישה חומשי תורה ואת ספר יהושע. על פי אמונתם, הגואל באחרית הימים )תהב( מתואר כ "משה שני".  השקפה זו באה לידי ביטוי גם בספרות ההלניסטית ובברית החדשה.  על כן נראה שבעלי ההגדה ביכרו להצניע את חלקו של משה, כחלק מפולמוס אנטי-שומרוני )ואולי אף אנטי נוצרי(. בעיצוב המחודש של סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, יש מש ום ניסיון להתמודד עם פולחן האישיות שנערך סביב דמותו של משה , שבגילוייו הקיצוניים הגיע גם לכדי האלהתו.
ההזדהות המוחלטת של המשתתפים בסדר הפסח עם האירוע ההיסטורי- מקבלת ביטויים מפורשים במעשה הפולחני )כגון, עריכת הפסח בבגדים מתאימים ליציאה לדרך(, בדרך הניסוח של ההגדה ובהיגדים מפורשים, שהחשוב שבהם הוא:
' בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם... בתהליכים אלו פועלים כוחות אחדים מתחום החוויה הדתית ומתחום החשיבה הדתית האלמנט הקובע בחוויה הדתית
היהודית היה הציפייה לגאולה, הרי שיציאת מצרים לאחר שעבוד מצרים סיפקה ליהודי
המאמין את הפרדיגמה של הגאולה, ועל כן - את הבסיס המוצק ביותר לאמונתו. בסיס כזה מצוי כבר במקרא, כגון: 'כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם? לא
תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים' )דברים ז יז-יח(. בברכת הגאולה שבחתימת ההגדה בסוף הסדר :נאמר: 'ברוך אתה ה' ...אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה.. כן ה' אלוהינו הגיענו למועדים ולרגלים אחרים.. שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך... ברוך אתה ה' גואל ישראל.'
יציאת מצרים היא הפרדיגמה, האירוע המוכיח את כוחו של האל, את עמדתו מול כל כוחות העולם, את רצונו ויכולתו לעזור לעמו וכו'. לכן, התקווה לגאולה אינה בנויה על כך שהאל גדול, חזק, כל יכול וכו', אלא על כך שהוא כבר גאל את ישראל פעם אחת גאולה שאין כמוה, בפרפרזה על דברי ההגדה: 'בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' - .הגאולה, עדין צפויה להגיע לפי הדגם הנשגב של יציאת מצרים.
רעיון הבחירה
היבט חשוב מאד של הגדת הזהות .הישועה ממצרים נקשרת לרעיון הבחירה. 'בחירת עם ישראל' הוא אחד העקרונות המרכזיים בהגדרת הזהות של עם ישראל.
במחשבה היהודית לדורותיה לא תמיד זכה הרעיון לאותה מידה של קבלה. בתקופה המודרנית למשל, היו וישנם יהודים רבים הדוחים רעיון זה מכל וכל, וכל רצונם הוא שיהא עם ישראל 'ככל העמים'. ואף על פי כן, בדרך זו או באחרת הרעיון קיים ועומד גם בדורנו. עיקרו הוא בכך שהוא קובע לעם ישראל מקום מיוחד בעולם העמים. מבחינות מסוימות עם ישראל הוא אמנם עם ככל העמים, כי יש לו ארץ, לשון, תרבות, היסטוריה, דת וכד'. אבל מבחינות אחרות אין הוא ככל העמים. העם הזה תופס את עצמו כשונה מכל עמי העולם וטוב מהם. תפיסה זו נובעת מכך שעל פי אמונתו, אלוהי עם ישראל, שהוא אלוהי העולם כולו ושליט העולם, בחר בעם ישראל לעמו, וקידש אותו.
בתמצית ובריכוז מבוטא רעיון הבחירה בנוסח התפילה שבחגים: :
' ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו' ..: 'כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים.'
רעיון הבחירה מוצג במקרא במקורות רבים, ובמיוחד בספרים דברים וישעיהו. הוא נקשר קשר הדוק מאד לאירוע של יציאת מצרים,: דברים ד ב' :ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה'.
דברים ד לז-לח' :ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים. להוריש גוים גדולים ועצמים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה'.
דברים ז ז-ח' :לא מרבכם מכל-העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל
העמים. כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים'.
במדבר טו מא' :אני ה' אלוהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, אני ה' אלוהיכם'.
שמואל ב ז כג-כד' : ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם ... ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלוהים'.
מלכים א ח נא, נג' :כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל... כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ, כאשר דברת ביד משה עבדך, בהוציאך את אבותינו ממצרים, אדני ה'.'
לקשר ההדוק הזה בין 'בחירה' ובין יציאת מצרים יש אפילו הסבר כמעט משפטי, בביטויו בספר ויקרא: ויקרא כה נה :כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם.'
)וכן פסוק מב' :כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים .('
כלומר: אלוהים שחרר את עם ישראל מהיות עבדים במצרים ובכך הפך אותם לעבדיו שלו.
'גאולת עבדים' זו הפכה אותם לעבדיו, ואותו - לאדוניהם-אלוהיהם.
יציאת מצרים וכל הכרוך בה , נתפסת כהוכחה ההיסטורית המוחלטת של הבחירה.
בעולם שבו הגילויים ההיסטוריים הקונקרטיים מכחישים לחלוטין את עליונותו של עם ישראל, הוכחה כזאת היא הכרחית ממש. אפשר לומר שיציאת מצרים הפכה להיות מרכיב מרכזי והכרחי ביכולת ההישרדות של אמונת ישראל.
התפיסה האוניברסלית של האל כאדון העולם ושליטו מתחזקת בספר דברי-הימים,  כפי שהדבר מתבטא, למשל, באחת התפילות שבספר:: 'ברוך אתה ה' אלוהי ישראל
אבינו, מעולם ועד עולם. לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים
ובארץ לך )לך( ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל'    )דברי הימים א כט י-יב(.
עם ישראל הנבחר כבכיר האלוהים
לעומת רעיונות החסרים במקרא - ובספר דברי הימים. נמצאים היגדים מפורשים בספרות
החיצונית ובספרות חז"ל בהם מובע הרעיון שעם ישראל נברא בבריאת העולם ותחילתו באדם הראשון. באמירה קיצונית אף יותר נאמר כאן ש'למעננו נברא העולם', ואם העולם נברא 'למען ישראל' )חזון עזרא( או 'בזכות ישראל' )בראשית רבה א ד(, המסקנה המתחייבת שעם ישראל נברא לפני בריאת העולם. וכך אמנם נאמר בבראשית רבה )א ד
'ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה להבראת.
התורה וכיסא הכבוד נבראו... האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה
להבראת... ר' הונא ור' ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה
לכל דבר.'
לפי ההשקפה המתבטאת בהיגדים אלו, אין כל ערך מהותי ליציאת מצרים או לאירוע היסטורי כלשהו. קיומו של עם ישראל כעם ה' הוא עובדה נצחית, הקשורה בבריאת העולם, ואף קודמת לו. הוא יסוד קבוע ובלתי משתנה בהוויה הקוסמית .
ה'בחירה' מניחה קיומם של אובייקטים רבים ואקט היסטורי של בחירה . תפיסה כזאת נוטה גם להסביר את הבחירה ולהצדיק אותה, אם במונחים של 'שבועה לאבות', כפי שראינו בספר דברים, ואם בהדגשת עליונותו המוסרית של עם ישראל כבדרשה הידועה במכילתא
דרבי ישמעאל )מסכתא דבחדש פרשה ה, לשמות כ ב( המספרת שהקב"ה חיזר אחרי כל אומות העולם והציע להן לקבל את התורה, ורק ישראל היו מוכנים לקבל אותה ללא תנאי
התפיסה השנייה רואה את היחס בין האל ובין עם ישראל כיחס מוחלט, הקיים מכוח עצמו ואינו תלוי באקט היסטורי כלשהו. ההבחנה בין ישראל ובין העמים אינה עניין שבהדרגה, אלא עניין שבמהות. תפיסה זו מביאה את הרעיון של בחירת ישראל לידי הקיצוניות הגדולה ביותר: עם ישראל הוא תכלית הבריאה, ושום דבר אינו יכול לערער או לבטל את עליונותו המוחלטת על כל העמים . במסגרת קונספטואלית כזאת מצטמצמת חשיבותו של ממד הזמן ועמו חשיבותה של ההיסטוריה. בעולם פועלת חוקיות אבסולוטית, שמקורה באל. העולם על תופעותיו וההיסטוריה על אירועיה אינם אלא גילויים של חוקיות זאת
מתוך הנחות יסוד מנוגדות ומול מציאות היסטורית בלתי אפשרית כמעט, דבק עם
ישראל בהגדרת עצמו כ'עם הנבחר', עם כל החובות והזכויות, הסיכונים והסיכויים
הכרוכים בהגדרה נועזת זו.
הדבקות של המסורת בבחירת האל את העם נמשכת כחוט השני באמונה ובתפילות,
היא מחייבת גם קבלת מנהגים והכרזות של עדיפות האל ע"י דברי שבח הלל ורוממות שליחי האל כמשה )ושאר הנביאים( אינם יכולים להופיע כתחליף כשממתינים לגאולה.. לכן בטקס חידוש הברית שהוא המהות של "סדר פסח" והוא גם המתנה מתמשכת
לסימני הגאולה , האל משמש באופן בלעדי כנושא הערצה, תפילה, תודות ובקשות...
"מדוע משה -מנהיג משכמו ומעלה, בעל מסירות נפש כלפי עם ישראל-
אינו מוזכר כלל בהגדה" - הסבר הילכתי לשאלה המנקרת
אכן באמת מוזר שמשה אינו מוזכר כלל בהגדה, אמנם גם בפרשת תצווה בתורה ,שמו של משה נעדר על כך אמרו חז"ל כי: היות ומשה ביקש מהקב"ה: "מחני נא מספרך" לכן לא הוזכר שם .
בניגוד לכך בהגדת פסח, מצפים לראות את שמו לנגד עיננו תוך כדי סיפור יציאת מצרים,
כיצד ניתן להתעלם ממנהיג כה מסור וחשוב, על כך יש כמה פירושים:
לפי דברי האדמו"ר מצאנז- קלויזנברג: בתחילת שיעבוד עם ישראל משה לא לקח עדיין חלק בהנהגה, הוא היה עסוק כרועה צאן של יתרו.
בני ישראל היו עובדים בפרך והיו שקועים במ"ט שערי טומאה, עד כדי כך שהמלאכים היו
מקטרגים עליהם כי הללו הם עובדי עבודה זרה.
ומנגד אין שום תזכורת בכתובים כי משה צעק אז ונשא תפילה- למען עם ישראל, אלא היה עסוק במרעה .
ורש"י מוסיף: על הפסוק: "אכן נודע הדבר" על פי המדרש- משה לא רק שלא ביקש רחמים מה', אלא השלים עם שיעבוד זה.
וגם כאשר ה' מודיע למשה על מצב העם במצרים ורוצה למנות אותו לגשת אל פרעה -
כדי לבקש שישחרר את העם מהעבדות המפרכת, הוא מסרב תחילה למלא תפקיד כה
נעלה ועוד שואל את אלוקים: איזו זכות יש להם?
גם אם ישנם דברים שאולי כן פעל באותם הזמנים לטובת העם, התורה איננה מגלה זאת. המסקנה היא: כי כל נס יציאת מצרים ולפני כן עשרת המכות-נעשו אך ורק על ידי מישהו אחד ויחיד: הקב"ה בכבודו ובעצמו, ללא שרף וללא שליח.
והדבר שאנו רוצים להוכיח בליל הסדר כי כל הגאולה נעשתה על ידי בורא עולם לבדו. ויש בגמרא חיזוק,לתשובה זו ]פסחים קט"ז,א[ כי ה' הוציא בעצמו את עם ישראל ממצרים ללא סיוע מאנשים שהתחננו שיעשה זאת, אלא הוא שמע את צעקת עם ישראל אליו-ונענה להם מתוך רחמים .
וגם שקד לקיים את דבריו על גלות מצרים כפי שהבטיח לאברהם בברית בין הבתרים, כי עתיד להוציאם ממצרים, ואכן ניתן לראות שהם יצאו ברכוש גדול ובידיהם כלי כסף וזהב. בתהילים פרק ק"ה. מודגש בו שהאל הוא ה"שולח": "שלח משה עבדו אהרון אשר בו בחר" )תהלים ק"ה כ"ו(. פסוק אחר בספר תהלים מדגיש גם הוא עניין זה אך במלים אחרות:
"נחית כצאן עמך ביד משה ואהרון" )ע"ז כ"א(. כל זאת להאדיר את שמו של האל גם בעצם
הטלת השליחות על משה ואהרן.
לכן בהגדה אין תזכורת למשה ואהרון, כי עלינו להודות רק ליושב במרומים- לפי שהוא היחידי ששמע את נאקת בני ישראל והוציאם מאפלה לאורה. לפיכך עלינו להודות רק לה' על גאולה זו.
יש לציין כי גאולה זו היא בבואה לגאולה העתידית שתתרחש לעם ישראל בע"ה במהרה
כפי שכתוב:
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין חדש תחת השמש"]קהלת א,ט[
דברים אלו אומר הרמב״ן [בראשית י"ב,ה]כי הגאולה הראשונה היא -גאולת מצרים
והאחרונה תהיה גאולה ממלכות אדום הרעה.
גם בימים אלה עלינו לזכור כי אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים.
ובע"ה בקרוב ה' יגאל אותנו שנית ויתקיים בנו הפסוק:
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"]מיכה ו,ט"ו
ההדרת 'מאמיני ישו', מבתי הכנסת בסוף מאה ראשונה.
הקהילות הנוצריות נאחזו במסורת וביחס שלהם אל בתי הכנסת, כי ראו עצמם כיהודים- פרושים. הנוצרים-היהודים נמנו עם באי בית הכנסת המקדימים שאף עברו לפני התיבה, והפכו בכך איום על הקהילה היהודית. הנוכחות בבית הכנסת סיפקה להם עילה לשיחות בענייני אמונות ודעות, ושעת כושר לפעולות תעמולה. דבקותם של הנוצרים במקדש ובבתי הכנסת )גם כשנדחו מהם( מדגישה את תחושת הזהות היהודית שלהם עפ״י תפיסתם המשיחית.  פעולות הריפוי והניסים של ישו בבתי הכנסת הם מופע של 'התגלות' שנועדה להנחלת 'מלכות השמים', העימות הפנים-יהודי החריף נוצר כשהנוצרים-היהודים
האמינו בתחיית ישו וראו בו 'מלך ישראל' החדש.  אך נהדפו מרוב בתי הכנסת )בסוף מאה ראשונה( ע"י הקהילות שדחו את סמכותו המשיחית והאלוהות שהוא טען לה.  ההתבדלות והעימות הובילו ל 'ברכת המינים'  שדחקו את הנוצרים )המינים( מבתי הכנסת ומחוץ לקהילה. פעולות גרוש הנוצרים מבתי הכנסת, מתועדות בספרי הבשורות .  
הנצרות נתפסה ככת יהודית משונה שמנהיגה נצלב כפושע פשוט בפרובינציה הלא חשובה יהודה.  לעומתה היהדות נתפסה כדת עתיקה והיהודים כמי שדבקים במסורת אבותיהם. היהדות נהנתה מסובלנות השלטונות כדת מותרת, ואילו הנצרות נתפסה כאמונה תפלה. לכן לנוצרים היה עניין בהצגת עצמם כיהודים. הקרע בין יהדות לנצרות התפתח כשהנצרות
הגבירה את האלהת ישו והכניסה הפנייה אליו כעושה נפלאות. נוסף גם מאבק לאומי כשהנוצרים "רודפי שלום" עם השלטון הרומי, קטרגו )הלשינו( על היהודים והפכו בעיני הקהילה "דילטורין", "מוסרים", כלומר הפכו לאויבי הלאום היהודי'.  הדבר הביא להפרדה מוחלטת בין יהודים ליהודיים-נוצרים על רקע המאבק ובקשות היהודים להטבות מהשלטון הרומי.  לבקשתו המיוחדת של רבן גמליאל החלו פעולות להרחקת הנוצרים מבתי הכנסת, שהיו בסיסים נוחים לפעולות מיסיונריות.  כדי להמאיס עליהם את הנוכחות ולדחוק את רגלם מבית הכנסת הונהגה ברכת המינים, שהיא 'תפילת עמידה יב' כחלק מתפילת "שמונה עשרה"  , הכוללת דברי קללה על כול הבוגדים בדת היהודית כולל מינים ופושעים.   חכמי היהודים תיקנו שבשעה שנוצרי )מין( אומר ברכה אין עונים
אחריו אמן אלא אם שמעו את כל תפילתו, )לפי נוסחי התפילה הנוצריים העתיקים( והציבה בכך רף גבוה למאמינים היהודים-הנוצריים. כיוון שכשליח ציבור נוצרי מקריא את התקנה בבית הכנסת, מקפידים אתו שיקרא אותה במלואה ולא יטעה או ישנה, ואז הוא מקלל את עצמו וגורם שהקהילה תשתף עצמה בקללה ע"י אמירת אמן.  ואמנם באוונגליון הרביעי נמצאת עדות לכך  ועולה הטענה שהיהודים מקללים את הנוצרים בבתי הכנסת שלהם.  הרתיעה של היהודים-הנוצרים הובילה להפרדה בין הקהילות, הקמת מסגרות ובתי כנסת נפרדים, וגיבוש הנצרות כדת נפרדת.
הקהל המתואר בבשורה ,הולך לתפילה ולימוד, בדרך הפרושים, המפגשים כולם בבית הכנסת, גם כאשר היהודים- הנוצרים מגיעים לשם  מקבלים מכות,  אך הם 'לא רואים עצמם כקבוצה דתית נפרדת'.  הקבוצה הנוצרית "פתוחה" אל הציבור העממי הרחב, אך נמצאת במתח עם סביבת הכתות האחרות. כשהמאמינים דבקים בישו ובמשיחיותו )בעיקר לאחר מותו(. המחיצות המבדילות אותם ניכרות בתגובות הנגד של החברה היהודית.  ישו מושפע מרעיונות ושופע ביטויים משל האיסיים, המופיעים בסרך היחד ושאר ספרי הכת. הנצרות בימי ישו ולאחריו משופעת בהתגלויות אלוהיות לשליחים , בדומה להתגלויות בכת היחד  הקבוצה של 12 תלמידים שהתכנסה סביב ישו דומה לתת הקבוצות של עשרה חברים וכהן בראשם כמוזכר בברית דמשק.  ובסרך היחד.  ישו מדגיש בפני תלמידיו שאינו מתכוון לחרוג ממצוות התורה וחובה לקיימם, אך בפועל מתעלם מחוקים ומצוות כשהוא מתרץ זאת למתלוננים, בתוקף שליחותו. מחיצה מודגשת מבדילה משאר הקבוצות, בגישה לגאולה השונה במהותה מהפרושים, האיסיים והצדוקים. ישו בדומה לחכמי היהדות מניח ש 'מלכות השמים' קיימת תמיד, ותהליך ההתגשמות התחיל לדעתו ביוחנן המטביל שפרץ פתח למלכות השמים. לגבי ישו זה תהליך היסטורי, שהוא עצמו במרכזו. :"המתפללים הנוצריים , כמו המתפללים האיסיים ,מתוועדים כביכול עם מלאכי המרום בתפילת ההלל שבשירת עולות השבת. ובתפילות היומיות". תפילות אלה נוצרו במסגרת פיתוחה של דרך
חיים דתית חדשה ומהפכנית שתרה אחר מסילות חדשות לקרבה אל האל, והן היו בגדר
חידוש מפליג.}...{התפילות היו עבורם אמצעי ליצירת ספרה של קדושה."66 פעולות הריפוי והניסים של ישו בבתי הכנסת גם הן ביטוי לתופעת ה 'התגלות' ולהנחלת 'מלכות השמים'. "הנצרות הייתה בראשיתה כת יהודית משיחית"67 לאחר החורבן נעשתה הנצרות מאחת האפשרויות )כת( שעמדו לפני היהודים, למערכת אמונה שפנתה בעיקר לגויים.68 "
התנועה הנוצרית מהווה יוצא מן הכלל בתופעת הכיתתיות היהודית של ימי בית שני".69
: משה בתיבה וישוע באבוס - דמיון ושוני בין הגיבור המקראי לגיבור
הברית החדשה. 70 דמותו של משה הייתה מושא להערכה ודמות למופת במהלך ההיסטוריה היהודית. חסידי
ישוע- יהודים כנוכרים - הבינו את חשיבות ההשוואה בין משה רבנו לישוע הנצרתי, כמנהיג השואב את כוחו מהיותו בחיר האלוהים. ספרי הברית החדשה משתמשים בדמויות רבות
מהתנ"ך לצורך השוואה עם שליחותו של ישוע. במיוחד חשובות דמויותיהן של אברהם אבינו ומשה רבנו לצורך ההשוואה והוכחת עליונותו של ישוע. לשם כך מתרכזים טקסטים אחדים בסיפרים מחיי משה בהקבלה לספרי חייו יש. בטקסטים אחרים מתייחסים להגדרותיו ואמירותיו של משה כדי להתפלמס ןלהכריז שישוע עולה על משה.
וב בעת שנולד יש!ע בבית לחם יהודה, בימי הוךדוס המלך, באו■ ליךושלים חכמים מן המזךח■ 2 שואלו: "היכן מלך היהודים אשך נוליד? כי ךאינו את כוכבו במזךח ו-באנו-להשתחוות ל1■" 3 כאשר שמע זאת הוךדוס המלך נדהם הוא וכל ירושלים עמ1■ 4 הוא כנס את כל ךאשי הבהנים ןסופךי העם ןשאל או רום איפה יוליד המשיח■ 5 אמךו■ לו: "בבית לחם יהודה, כי כן נכתב על־ידי הנביא: 'ןאתה בית ליבום אךץ יהודה, אינך צעיך באלופי יהודה, כי ממך יצא מושל אשך יךעה את עמי ישךאל' ■" ■■■ אז קךא הוךדוס בחשאי לחכמי המזךח ובךך אצלם מתי הופיע הכוכב■ 8 אחךי כן שלח אותם לבית לחם באמך!: "לכו חקך! היטב על-אודות הילד וכאשך תמצאן■ אותו הודיעו לי כדי שאבוא ןאשתחןה לו גם אני■ הם הלכו משם ומלאך ה' נךאה אל יוסף בחלום ואמך: "קום, קח את הילד ואת אמו ובךח למצךים והיה שום עד אשך אמך לך, כי הוךדוס יחפש את הילד כדי להשמיד אותו■" 14 הוא קם ולקח את הילד ןאת אמו בלילה ןיצא למאךים■ 15 שום נשאך עד מות הוךדוס, לקים את אשך אמך ה' נייד הנביא: "ממצךים ק!אתי לבני■" (הושע יא) 16 כאשך ךאה ה!ךד!ס כי התל! בו החכמים ךגז עד מאד ןשלח להךג את כל הילדים שבבית לחם !׳בכל סביבותיה, מבני שנתים ןמטה, לפי העת אשך קבע מפי החכמים■ 19 אחךי מות ה!ךד!ס נךאה מלאך ה' אל יוסף בחלום באךץ מצךים 20 ןאמך: "קום, קח את הילד ןאת אמו ולך לאךץ ישךא ל, כי מותו המבקשים את נפש הילד■" 21 הוא קם ןלקח את הילד ןאת אמו ויבא לאךץ ישךאל■    מתי ב
1    ...אבד האיצטגנינים, אנשים שמוכשרים    ב בעת שנולד .!שוע בבית ליבום !הודה,
66רגב תשכ"ה )ג': 15.
67פלוסר תשס"ב )ב'(: 257.
68ניר תשס"ט: 7-9.
69באומגרטן תשס"ב : 112-113 :"היוצא מן הכלל מלמד על הכלל. רוב היהודים ניסו להעלות את סף הקדושה בחייהם על ידי שנטלו על עצמם הגבלות וולונטריות. הנצרות ניסתה להעלות את רמת הקדושה על- ידי שחרור מאמיניה מחובת הקיום של מצוות התורה".
70 הךני יסכה - מקורות להרצאה בסמינר אבות ומיסדים- ממשה בן עמרם למשה רבנו
 
בימי הוררוס המלך, באו■ לירושלים חכמים נון המזךח. 2 שאלו: "היכן מוליך היהודים אשר נוליד? כי ראינו■ את כוכבו במזרח ובואנו להשתחוות לו."    להגיד את העתידות לאמיתן, הודיע למלך שעתיד באותו הזמן להיוולד איש בישראל שישפיל את כבוד מלכות מצרים ויזכה לתהילת עולם.    
כאשר ראוה הוךדוס כי התלו■ בו החכמים רגז עוד מאד ושלח להרג את כל ה1 !לידים שבבית לחם בכל סביבותיה, מבני שנתי ם ומטה
מתי ב    והמלך פחד וציווה בעצתו של אותו איצטגנין להשליך יאורה ולהרוג כל זכר שיוולד לבני ישראל .. דברים אלה נתגלו לעמרם בחלום,
קדמוניות היהודים ספר שני
ויצו פרעה לכל-עמנ לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו■    שמות א כב    
ויבאו מגושים ... 2 ויאמרו■ אויה מלך היהודים אשר יליד כי ראינו■ את כוכבו במזרח ונבא לה ש תחיו ת לוו מתי ב    והנהר האשה ותלד בון; ותרא אתו כי-טוב
הוא
שמות ב )וירא אלהים את האור כי טוב. בראשית א(
בשעה שנולד נתמלא הבית אורה
שמות רבה א,כ    2
ויעל גם־ וסף ...להתפקד עם מרים ...6 כאשר ה7יו■ שם מלאו■ ימיה ללדת7 והיא ילדה את בנה הבכור. לאחר שחתלה אותו השכיבה אותו באבוס, כי לא היה להם מקום במלון
לולאס א    ב ותצפנהו■ שלשה ער^ים. ג ולא יכלה עוד ה צפינו ותקח-לו תבת גמא ורנה בורה התמר ובזפת ותשם בה את ה,יליד ותשם בסוף על שפת היאר. ד ותתצבאחתו מרחקלדעה מה יעשה לו.    שמות ב    3
11 זאת תחלת האותות של ישו-ע. ... אז הראה את כבודו ותלמידיו האמינו בו. יוחנן ב
אומר לו ישו-עו "אום אינכם רואים אותות ומופתים, בשום פנים לא תאמינו■." יוחנן ד    והיה אום ל א יאמינו לך,ולא ישמעו ליק ל הוא ת הראשון והוא מינו ליק ל הוא ת ה אח רו ן. שמות ד
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האתת והמופתים אשר שלח ה' לעשות דברים לד    4

14 ראו■ האנשים את האת שעשה !אנ^רו: "דה׳ באמת הנביא שבא אל העולם.
יוחנן ו    טו נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלהיך: אליו תשמעין. דברים יח    
34 ויצא .ישיע וירא המון עם רב מהמו■ מעיו להם כי היו■ כצאן אשר אין־לוהם רעה    וידבר משה אל ה' לאמר ... ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה ]במדבר טז[    
אז הבילה, ר,רות את ישיע אל המדבר להתנסות על־,ידי השטן, ׳לאחר שצם ארבעים יום וארבעים לילה...
מתי ד    כח אהי-שם עם ה' ארבעים יום ו א רבעים לילה לחם לא אוכל ימים לא שתה; אכתב על-הלחת את דברי הברית עשרת הדברים. שמות לד    5
כראותו את המון העם עלה במעלה ההר ישב, !תלמידי! נגשו■ אליו.2 פתה פיו1למד אתנם באמרו:.. 38"שמעתם כי נאמר ... 1אני אומר לכם...    מתי ה        6
!אחרי ששת ימים לקח ישי^ את־פטרוס ואת־ עקב ואת־ וחנן ויעלם לבדם רעמו על־ הר גבה אשתנה לעיניהם: ויזהירו■ בגדיו ויהיו■ בים מאד כשלג אשר לא יובל כובס בארץ להלבין כמיוהס: ברא אליהם אליה׳ ימ!ה אריו■ מדברים עם־ישיע: ...אהי ענן סוכך עלייה,ם אצא מן־ הענן קול אמור "זה בני אהובי; אליו תשמעין1” מרקוס ט    טו אעל משוה אל-ההר טיכס הרענן את-ההר. טז אישכן כבד הי על-הר סיני,
שכסה׳ הענן ששת ימים; אקרא אל משה, ביום השביעי מתר הרענן. יז ׳מראה כבוד הי כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. יח אבא משוה בתוך הענן, מעל ול¬הרהור    שמות כד
טו נביא מקרבך מאחיך כמני יקים ל ך הי אלהיך: אליו תשמש-ן. דברים יח    7
13 ולא כמשה אשר נתן מבאה על־פניו פן־יביטו■ בני .ישראל אל־סוף מה־שסופו להבטל: 14 אבל נטמטמו■ דעותיהם כי עד־היום הדה בקראם
הברית הישנה נשאר המסוה ההוא ולא־גלה עליה כי לא יו-סר כי אם־במשיח: 15 עד־ ה יו ם הודה ה,ם קראים את־משה הסה מנח על־לבם:
16 אך בעת שובם אל־האדון יוסר הררובה:    (השניה אל הקורינתיים ג)    שמות לד
כט וי^׳ ברדת מקוה מהר סיני ׳שוני לחת הערת ביד משוה, ברךתו מן-ההר; ימש!ה, לא-ידע
כי קרן עור פניו בדברו את.
לג מיכל מש!ה מדבר אתם; מתנן על פניו סה.    8
 
9    ארי, אינני רוצה שיעלם מכם ש#WEti כנים היו■ הנרות הענן, !כלם עברו■ בתוך הים, 2 וכנים נטבל! ?1משוה בענן ובים. 3 כנים אכלו■ אותו מאכל ר!רני, 4 !כנים שת! אותו משקה רורני, כי שתו מנן ה,צור הר!רני ההולך עמהם והצור הוא המשיר (הראשונה אל הק!רינתים א 9(
10    אבותינו■ אכלו■ את המן במדבר, כמו שכתוב: 'לרום מנן השמים נתן למו לאבלי." השב ליה,ם ישוע: "אמן אמן אני אמר לכם, לא משה נתן לכם את הלרם מן השמים אלא אבי מתן לכם את הלרם האמת מנן השמים כי לרום האלהים הוא ה ירד מנן השמים ונותן ריים לעולם." אבו בתיכם אכלו■ את המן במדבר ומנתו. זה הוא הלרם היורד מנן השמים כדי שיאכלו■ ממנו■ ולא ימותו. אני הלרם הורי היורד מנן השמים. אם יאכל איש מנן הלרם הזה ירויה לעולם. יורנן ו
11    ויעש משה נרש נרשת וישמהו■ על-ה נס והיה אם נשך המרש את איש והביט אל נרש הונרש^ת !רזי;
במדבר כא כ    וכמו שהגביה משה אות הנרש במדבר כר ^ריך־ שיורם בן-האדם
י!רנן ג
12    "...ופתאום עמד עליו ]על משה[ ענן והוא נעלם ליד גיא ארד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פרד, שמא יעזו לומר שבגלל צדקותיו הגדולות עלה לאלוהים"
קדמוניות היהודים, ספר רביעי, ר, מר
"לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה" תלמוד בבלי סוכה יג ע"ב:    !יהי כדבר! זאת ה!עלה !הם ר!אים !ישאה! ענן מנגד עיניהם !יביכ! אררי!
השמימה בעבר! !הנה שני אנשים לב!שי בדים ניצבים עליהם, !יאמר!: אתם אנשי הגליל מה תעמד! פה !עיניכם השמימה, יש!ע זה אשר ל!קר מאתכם השמימה כן ב!א יב!א כאשר ראיתם א!ת! ע!לה השמימה.
מעשי השלירים א, כ-יא

בעיצובם המאוחר יותר בספרות חז" ל ההשוואות בין ישו למשה , הובילו לשינויי טקסטים
ודגשים יהודיים. .כולל ההדרת משה מהגדת פסח. הסברה שהדבר משקף מהלך פולמוסי נגד דמותו מחוללת הנסים והגואלת של ישוע הנוצרי בעיקר אם מתייחסים לספרות חז"ל ולהגדה של פסח.
ההדרה ביהדות - מהחשמונאים, ובר כוכבא עד המינים והנוצרים.
מן המקורות התלמודיים מצטייר מאבק של החכמים למנוע כל מגע עם המינים ולבטל את השפעתם. כולל אזהרות ואיסורים מפני משא ומתן וקיום מערכת יחסים יום-יומית. :" בשר שנמצא בידי גוי מותר בהנאה, ביד המין אסור בהנאה. היוצא מבית עבודה זרה הרי זה בשר זבחי מתים מפני שאמרו שחיטת המין עבודה זרה"  המציאות המתפתחת של הנצרות
הקדומה הייתה מתוך זרם שהוא חלק אינטגרלי מן החברה היהודית. ההחרגה בתחילתה נגעה במציאות היום יומית של מנהגי תפילה בבית הכנסת , בענייני שחיטה, בשוק העיר וכד' הפולמוס התפתח כנגד החריגה מהמסורת והמנהג שהובילה הנצרות בכללותה. אך בעיקר
הכיתות יהודיות-נוצריות = המינים, שהעימות כלפיהם גלש למחלוקת של שנאה ואיבה
מחלוקת וקינאה  
עד חורבן הבית ניכרת ביהדות סובלנות כלפי הכיתות למיניהן שנתפסו לאחר החורבן, כגורמי פלגנות. ההנהגה ניסתה להביא לחיסולן או דחייתן מעל היהדות. לכאורה בתקופת יבנה חלה העלמות של הכיתות היהודיות פרט לשתיים שסירבו להיענות לאתגר : כת
השומרונים וכת הנוצרים שהעדיפו הגדרה עצמית מחוץ ליהדות המרכזית. במרד השני- מרד בר כוכבא הנוצרים והיהודים- הנוצריים , לא לקחו חלק בכל צורה שהיא, והדירו עצמם מהציבור היהודי הרחב )שנסחף למרד(.  בכתובת אפרודיסיאס מתחילת המאה השלישית   מתקבלת תרומה למבנה קהילתי יהודי מיהודים מלידה, גרים, ויראי ה'. ומכאן ניכר הפלורליזם של המסתפחים לבתי הכנסת, שמתבטא גם בדברי החכמים מאותה
תקופה : "וכן אתה מוצא בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם
לה' אני,"     החכמים מנסים ליצור קו חד בין יהודים
ונוכרים, כמו שנוצר בין כתבים הקדומים של היהודים )ספרי התנ"ך שנכללו בקורפוס
ו"התקדשו"( לבין "ספרים חיצוניים" של הנוצרים, בין מנהגי החגים )פסח( ובין משמעות
הטקסים)כפרה(. הממסד הרבני מצא צורך להגדיר נהלים )"גר שמל ולא טבל.."(ומנסה להכניס פיקוח על ידי בית דין : שלטבילה של יהודי "שני תלמידי חכמים עומדים על גביו " ומשגיחים, ואילו לטבילת גר "אמר א"ר חייא א"ר יוחנן גר צריך שלושה".
ומאחר ואי אפשר לפקח על אמונות ואמונה )בניגוד למעשה וקיום מצוות( שמאפיינת יותר את הנוצרים, לכן הופכים "יראי אלוהים" לבנינו=סוג של גויים, והקו המבדיל בין יהודים ונכרים )=נוצרים( עובר בקבלת העול המעשי של התורה =בקיום המצוות.  אך המינים מתבצרים בעמדתם, כיהודים שומרי הלכה, תוך אימוץ המקורות היהודים בתוספת אוונגליון ארמי, בעוד החכמים רואים בהם סכנה מוחשית לגניבת דעת )על בסיס המקרא המשותף( ופיתוי להמרה. ומוקיעם אותם.
ראוי להבחין בין היחס של חכמי היהודים לנוצרים, שבמהלך התקופה הביזנטית הפכו לאנש דת המדינה בחסות השלטונות, ופיתחו מערכת דתית, תאולוגית ואירגונית נפרדת ושונה מהיהדות. לבין היהודים- הנוצריים=המינים, שנשארו סמוכים להלכה היהודית , למנהגים ולבתי התפילה והיוו סכנה מוחשית קרובה/צמודה לקהילות. לכן ההוקעה המחמירה והתוקפנית יותר )ברכת /קללת המינים( הייתה מכוונת בעיקר כלפי המינים, שהמשיכו להגיע לבתי הכנסת וכנראה גם
בנו להם בתי תפילה )=בתי כנסת( במתכונת זהה.
החכמים התאמצו לדחות גם את ספרי המינים.  :" הגיליונים וספרי מינין אין מצלין אותן ]בשבת[ אלא נשרפין הן במקומן, הן ואזכרותיהם )שמות הקודש הכתובים בהם( " המאבק של החכמים היהודיים נועד לקבע שספרי המינים אינם ספרי קודש. "מסגרת הדיונים במקורות השונים בעניין הנכס האמוני המרכזי של כיתבי הקודש כולם או חלקם מצביע על תהליך מאיים ומטריד של הנצרות המתפתחת על היהדות הנורמטיבית,
כשהבסיס התיאולוגי של אמונת הנוצרים, הוא ביצירת הנרטיב ההיסטורי )האבנגליון(, המתבסס על תשתית מקראית, ובסופו של התהליך יצירת הביבליה הנוצרית באיחוד האבנגליונים והאגרות אל המקרא העברי )היהודי(.
הדיון הלוהט על ספרי המינים עוסק ביצירת כתבי הקודש הנוצריים ותשתית התאולוגיה המרכזית והחשובה של הנצרות, הוא נדון במקורות מאוחרים, אך מעוגן בימי יבנה )מועד הכנסת ברכת המינים(.     במסגרת הרחקתם של מינים
וספרי מינים , הוצאו גם עשרת הדיברות מקריאת שמע ומהתפילין בשל טענת המינים
כי רק עשרת הדיברות מחייבות ואילו שאר מצוות התורה אינן מחייבות- הוציאו אותן
לחלוטין :
בעקבות מחקרים, על אי הזכרת הקהילות הנוצריות במקורות התלמודיים, מעלה ישראל לוין תמיהה  :"בהתחשב בהשפעתה של הנצרות על חיי העם לפחות מן המאה הרביעית, היא לא נזכרת בספרות חז"ל. האם החכמים לא היו ערים לעצמתה אז ולעצמתה
העתידית ,או שמא הם )או עורכיהם( החליטו להתעלם ממנה. שאלות שעשויות להפיץ
אור על החכמים , מעמדם והשקפותיהם."   העריכה המגמתית של הגדת פסח
וההדרת משה ואהרון בכלל זה, הייתה חלק מהתבצרות היהודית בבסיס התאולוגי של
שמירת הייחודיות הטמון בבחירת האל את העם, שהאל הוציא בעצמו מעבדות
במצרים, ומתן הדגש בסדר פסח על הגאולה שרק האל )ולא שליח( יכול להביא שוב.
גורם מכריע נוסף, להדרה היה "מאבק האיתנים הסמוי" על הנרטיב )והשליטה( מצד החכמים )חז"ל( שהדירו את כוהני בית צדוק )שראשיתם בבני לוי,( והעלימו את משה ואהרון מההגדה , בתוך ההרחקה וניסיונות המחיקה, מ"התודעה הלאומית", של
ה"מינים השונים" )הכוללים זרמים ביהדות( ובעיקר הנוצרים שהיוו איום על הזהות היהודית )הדתית(..
הערה מסכמת...)המייצגת את גישתו של הציבור הדתי והמסורתי(84
הגשר-קשר בין הרעיונות נועד להציע "הסבר שקול" )היסטורי ולא רק אמוני..( להדרתו של משה
אם כי מרוב עצים וטיעונים אפשר לשכוח את היער - הרעיון המרכזי שסביבו
יש מחלוקת
הטענה הנגדית בהסתכלות פנים יהודית : שאם אכן הייתה מטרה להדרת
משה - היא נכשלה, :משה נחשב " גדול הנביאים"
, ואולי לא הייתה בכלל הדרה כי מעמדו של משה היה כה ברור עד שאפילו לא היה חשוב להזכירו אלא לעסוק בהגדה בנושאים אחרים כשאנחנו רחוקים ממשה .הוא איננו )וזו עובדה( וממנו לא תבוא , הגאולה , הישועה , העזרה
לכן לא צריך להדיר אותו, כיוון שהוא כלל לא חשוב למטרת הגאולה העתידית, ולכן איננו מוזכר
"יש לעסוק ולספר רק את מי שעשה והוא שוב יעשה - וזה אלוהים "
ביבליוגרפיה :
יפת, שרה היבטים אחדים של הגדרת הזהות בימי בית שני מסורת יציאת מצרים ותפיסת הבחירה מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל תשנ"א - תשס"ד ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
שוהם חזקי פסח חגה של המשפחה, נעשה לנו חג חגים ותרבות אזרחית בישראל.
המכון הישראלי לדמוקרטיה תשע"ד.
אביעוז מיכאל .. הקושיה החמישית - מפני מה לא נזכר משה בהגדתה של פסח דף שבועי 437- מרכז ללימודי יסוד, הפקולטה למדעי היהדות - אוניברסיטת בר אילן תשס"ב
רבי יעקב - ההגדה ומה שאין בה - תשובות השנה ישן וחדש במועדי ישראל. ספריית פועלים .תשל"
גורדון הרצל כורש הערות על התנ"ך, לפני היות התנ"ך , הרקע המשותף לתרבות יוון ולתרבות העברים. עם עובד-דביר תשכ"ו

 

 
ונה כץ - בהגהה והרהורים.
84

 
אליאור רחל - שביעי של פסח, המעבר משעבוד לגאולה ושאלת ההנהגה בעבר ובהווה, האוניברסיטה העברית 15-04-2017
ספראי שמואל וזאב "מבוא - ההגדה לדורותיה", בתוך: הגדת חז"ל, הוצאת כרטא, תשנ"ח-1988, עמ' 10 - 12.
קליין אהובה - הגדת פסח- מדוע משה אינו מוזכר בהגדה על פי מאמר של אהובה קליין
שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך2012-04-08 -
חורון ע. ג. - קדם וע

 
 

BetaGroup - עיצוב אתרים

כל הזכויות שמורות NTT - מערכות ניהול תוכן