הצטרפות לרשימת תפוצה
 
 
 
חדשות
  • שינוי ההרשמה לסמינרים

    2.8.2017

    בסעיף ההרשמה לסמינרים יש הוראות חדשות להרשמה.

  • שינוי בתכנית תשע"ח: ביטול הסמינר על לאה גולדברג באפריל

    30 באוקטובר 2017
  • ראיונות עם משתתפי הסמינרים

    14/9/16

    כתובת הלינק היא  https://youtu.be/1Bbd0cXZIGI

 
 
 
  פרופ אביגדור שנאן  
   
 

 

פרופ' אביגדור שנאן 

האוניברסיטה העברית בירושלים

shinan@huji.ac.il

קורות חיים

יליד פראג (1946) ובארץ מאז שנת 1949. את כל לימודיו עשה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ובו לימד מאז שנת 1971 עד שהגיע לדרגת פרופסור מן המניין. בין תפקידיו באוניברסיטה גם ראש החוג, ראש החוג ללימודים כלליים ודיקן הסטודנטים של האוניברסיטה. לימד בין השאר גם באוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון, וכן הרצה בעולם בארצות הברית ובאירופה. תחומי מחקרו" ספרות האגדה והמדרש, התרגומים הארמיים לתורה, סידור התפילה. באמתחתו קרוב ל-150 מאמרים מדעיים וכעשרה ספרים, ביניהם "יהודים מספרים על ישו", "לא כך כתוב בתנ"ך" (יחד עם עמיתו למחקר ולהוראה, פרופ' יאיר זקוביץ), "גם כך לא כתוב בתנ"ך" (כנ"ל), "פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש". עובד מזה כמה שנים על הכנת מהדורה מחודשת של "ספר האגדה" לביאליק ורבניצקי. משמש גם כיועץ האקדמי של קרן אבי חי ושל בית אבי חי בירושלים ומרבה להרצות בתחומי מחקרו ברחבי הארץ במסגרת של השתלמויות מורים, הרצאות לציבור הרחב ובאמצעי התקשורת השונים.

פרופ' אביגדור שנאן,  פרופ' אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטה העברית.

מלמד במכללת חמדת הדרו בנתיבות.

תחומי מחקר: ספרות האגדה והמדרש, תרגומי המקרא הקדומים וסידור התפילה.

בין פרסומיו: מדרש שמות רבה, פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש, וספריו עם פרופ' זקוביץ הרשומים לעיל.

 

 

 

אביגדור נשוי לרחל, גר בירושלים, אב לשלושה וסב לשמונה.

סמינר אגדה ומדרש 

דף מקורות להרצאה ראשונה                                                               

מדרש ואגדה - מה הם ומה ההבדל ביניהם?

http://www.youtube.com/watch?v=wJqBfKTskp4


 אגדה = הגדה / חז"ל = חכמינו זכרם לברכה / תנאים ואמוראים / ארץ ישראל, בבל ועוד / בית מקדש – בית מדרש/כנסת/ספר / תורה שעל פה ותורה שבכתב / הלכה ואגדה.
** אגדה: "אותו חלק מן התורה שעל פה שאיננו הלכה" / אגדה קדומה וחיצונית.
** מדרש: טכסט ופעילות / המדרש: גישה אל טכסט בעל מעמד קנוני, המוּנעת על ידי גורמים מגוונים (היסטוריים, פרשניים, חינוכיים-אקטואליים וספרותיים) והמבוססת על האמונה כי היא מאפשרת – ואף מעודדת – לגלות בו משמעויות שונות, אפילו סותרות, מתוך אמונה שכולן מעוגנות בו מלכתחילה. / מדרש הלכה ומדרש אגדה / מחבר, יצירה וקורא-פרשן ///
 
* [א] ויקרא רבה כב, א: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים … ועליהם ככל הדברים" (דברים ט, י). ר' יהושע בן לוי אמר עליהם - ועליהם, כל - ככל, דברים - הדברים (שם ט, י) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", מצוה - כל המצוה (שם ח, א), מקרא משנה תלמוד תוספת הגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני.
* [ב] שמות רבה כח, ו: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור" (שמות כ, א). א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט) "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום", 'עמנו עומד היום' אין כתיב כאן אלא 'עמנו היום', אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה, שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני.
* [ג] בראשית רבה א, א: התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין ואינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו אלא דיפטראות ופינקסות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם.
* [ד] אבות ה, כב: הפוך בה והפוך בה דכולא בה.
* [ה] בבלי עירובין כא ע"ב: "קווצותיו תלתלים" (שיר השירים ה, יא). אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
* [ו] מדרש הגדול לבראשית, עמ' 39: אין לך אות מן התורה וכל שכן תיבה וכל שכן פסוק וכל שכן פרשה שאינו יוצא לכמה עניינים ונדרש על כמה פנים.
* [ז] בבלי עירובין יג ע"ב: אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
* [ח] מדרש ל"ב מידות, מבוא: משלושים ושתים מידות ההגדה נדרשת: (א') בריבוי, (ב') במיעוט [...] (ה') בקל וחומר  [...] (ז') מגזירה שווה, (ח') מבנין אב [...] (י') מדבר שהוא שנוי [...] (ט"ו) משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם [...] (כ"ט) מגימטריא, (ל') מנוטריקון < סמיכות פרשיות, אל תקרי, לימוד מן השתיקה, סדר הדברים ועוד הרבה>
* [ט] בראשית רבה נג, כ: "ויהי אלהים את הנער" (בראשית כא, כ). ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבה אמר לו בשביל ששימשתה את נחום איש גם זו כ"ב שנה אכין ורקין מיעוטים, אתין וגמין רבויים, האי את דכתיב הכא מהו [...] אמר ליה אילו נאמר ויהי אלהים הנער היה הדבר קשה אלא "את הנער", אמר ליה "כי לא דבר רק הוא מכם" (דברים לב מז) ואם רק הוא – מכם, שאין אתם יודעין לדרוש, אלא "את הנער" הוא וחמרוי וגמלוי ובני ביתו.
* [י] בראשית רבה כב, ב: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה', ותוסף ללדת את אחיו את הבל" (בראשית ד, א-ב). אר"א בן עזריה ג' פלאים נעשו באותו היום, בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות, א"ל רבי יהושע בן קרחה עלו למטה שנים וירדו שבעה, קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו.
* [יא] בבלי פסחים כב ע"ב: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע (דברים י) ל"את ה' אלהיך תירא" - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? - אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.
* [יב] שמות רבה א, כב: "ותרא אתו כי טוב הוא". תני ר"מ: טוב שמו. ר' יהודה אמר: טוביה שמו. ר' נחמיה אמר: הגון לנביאות. אחרים אומרים: שנולד מהול. רבנן אמרי: בשעה שנולד נתמלא הבית אורה. כתיב התם: וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א) וכתיב הכא: ותרא אתו כי טוב הוא.
* [יג] ספרי דברים, פיסקא א: "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו" (זכריה ט, א) - זה משיח שהוא חד לאומות ורך לישראל, אמר לו רבי  יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי  שמים וארץ, שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך.
* [יד] ילקוט שמעוני תורה רמז תשסד: ועוד נס אחר היתה פושטת ידה בין גלי הים ומלקטת לבנה תאנים ורמונים ואפרסקין ונותנת אותן לבנה, שלח לו רבן גמליאל אף אתה מן המתמיהים, א"ל מקרא אני דורש זה  ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב, ז).
* [טו] בבלי סנהדרין סז ע"ב: "ותעל הצפרדע" (שמות ח, ב) רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, השריצה ומילאה כל ארץ  מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך  ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו.
* [טז] בראשית רבה נה, ח: "ויבקע עצי עולה" (בראשית כב, ג) - ר' חייא בר יוסי אמ' לה מש' ר' מיישא ותני לה מש' ר' בנייה בשכר שתי בקיעות שביקע אברהם אבינו עצי עולה זכה שביקע הקב"ה את הים לפני בניו שנ' "ויבקעו המים" (שמות יד כא). אמר ר' לוי דייך עד כה אלא אברהם לפי כוחו והמקום לפי כוחו.
* [יז] שמות רבה א כד: "ותראהו את הילד והנה נער בכה" (שמות ב). קרי ליה ילד וקרי ליה נער? תני: הוא ילד וקולו כנער - דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום? אלא מלמד, שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה.

*[יח]  דברים פרק כא י-יג: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים ...
* [יט] ספרי דברים לפסוקים:
כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה.
וראית בשביה - בשעת שביה.
אשת - ואף על פי שהיא אשת איש.
ולקחת לך לאשה - שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי.
והבאתה אל תוך ביתך - ולא לבית אחר.
ועשתה את צפרניה, רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבה אומר תגדל.
וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא ורואה בניוולה.
ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים - אביה ואמה ממש דברי רבי אליעזר, רבי עקיבה אומר אין אביה ואמה אלא עבודה זרה שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה.
ירח ימים - שלשים יום. דבר אחר: ירח – אחד, ימים – שנים, הרי שלשה חדשים כדי בגדי נויה שהיו עליה וחמדה ותיקון הוולד כדברי רבי עקיבה בין זרע ראשון לזרע שני. רבי אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו.

דף מקורות להרצאה שניה 

על "ספר האגדה" לח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי ועל מהדורתו המחודשת

[1] ספר האגדה: אָמַר רַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחָרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. אָמַר לִי: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי! אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי! אָמַר לִי: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחָרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. אָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּנִי עוֹבְרֵי דְּרָכִים. אָמַר לִי: בְּנִי, מָה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחָרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת:
                אוֹי, שָׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי, וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָאֻמּוֹת!
אָמַר לִי: בְּנִי, חַיֶּיךָ וְחֵי רֹאשְׁךָ! לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ. אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלוֹש פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִים "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבֹרָךְ", הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ! מָה לוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו! וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם! (ברכות ג ע"א)
*** המקור בתלמוד: <.....> ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה. ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
[2]  ספר האגדה:  "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ" (בראשית ג, ב) – וְהֵיכָן הָיָה אָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אַבָּא בַּר גּוּרְיָא אָמַר: יָשֵׁן לוֹ. חֲכָמִים אוֹמְרִים: נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַר לוֹ: כָּאן בֵּית נֶטַע, כָּאן בֵּית זֶרַע (בר"ר יט, ג).
*** המקור במדרש: ותאמר האשה אל הנחש, והיכן היה אדם באותה שעה, אבא בר קורייה אמר נתעסק בדרך הארץ וישן לו, רבנן אמרי נטלו הקדוש ברוך הוא והחזירו בכל העולם כולו, א"ל כאן בית נטע, כאן בית זרע, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב) בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, לא ישב אדם הראשון שם.
[3]  ספר האגדה:  בְּנֵי סִימוֹנְיָא בָּאוּ אֵצֶל רַבִּי, אָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה, תֵּן לָנוּ אָדָם אֶחָד, שֶׁיְּהֵא דַּרְשָׁן וְדַיָּן וְחַזָּן וְסוֹפֵר וּמַשְׁנֶה וְעוֹשֶׂה לָנוּ כָּל צְרָכֵינוּ. נָתַן לָהֶם אֶת לֵוִי בֶּן סִיסִי. עָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ לְמַעְלָה מִמֶּנָּה. בָּאוּ ושְׁאֵלוּהוּ בַּהֲלָכָה וְלֹא הֱשִׁיבָם, אָמְרוּ: שֶׁמָּא לָאו בַּעַל הֲלָכָה הוּא; שְׁאֵלוּהוּ בְּאַגָּדָה וְלֹא הֱשִׁיבָם. בָּאוּ אֵצֶל רַבִּי, אָמְרוּ לוֹ: זֶהוּ שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִמְּךָ? אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם אָדָם כְּמוֹתִי. שָׁלַח רַבִּי וֶהֱבִיאוּהוּ. שְׁאֵלוֹ בְּאוֹתָהּ הַהֲלָכָה – וֶהֱשִׁיבוֹ; שְׁאֵלוֹ בְּאוֹתָהּ הָאַגָּדָה – וֶהֱשִׁיבוֹ. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לֹא הֵשַׁבְתָּ לָהֶם? אָמַר לוֹ: עָשׂוּ לִי בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּנִי לְמַעְלָה הֵימֶנָּה, וְזָחָה עָלַי דַּעְתִּי, וְנִתְעַלְּמוּ מִמֶּנִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה. קָרָא עָלָיו: "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה" (משלי ל, לב) – מִי גָּרַם לְךָ לְהִתְנַבֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? עַל שֶׁנִּשֵּׂאתָ בָּהֶם עַצְמְךָ (ירושלמי, יבמות יב, ו; בר"ר פא, ב).
*** המקור בתלמוד הירושלמי: בני סימונייא אתון לגבי ר'. אמרין ליה: בעא תתן לן חד בר נש דריש דיין וחזן ספר מתניין ועבד לן כל צורכינן, ויהב לון לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה, אתון ושאלון ליה: הגידמת במה היא חולצת? ולא אגיבון. רקה דם? ולא אגיבון. אמרין: דילמה דלית הוא מרי אולפן נישאול ליה שאלון ליה דאגדה. אתון ושאלון ליה: מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת? אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת? ולא אגיבון. אתון לגבי דר', אמרון ליה: הדין פייסונא דפייסנתך? אמר לון: חייכון בר נש דכוותי יהבית לכון. שלח אייתיתיה ושאל ליה, אמר ליה: רקה דם מהו? אמ' ליה: אם יש בו צחצוחית שלרוק כשר. הגידמת במה היא חולצת? אמר ליה: בשיניה. אמר ליה: מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת? אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת? אמ' ליה: עד שלא נתחתם גזר דין – רשום, משנתחתם גזר דין – אמת. אמר ליה: ולמה לא אגיבתינון? אמר ליה: עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפח רוחי עלי. וקרא עליו: אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שנישאת בהן עצמך.
[4] תלמוד ירושלמי: דלמא תלת עשר אחין הויין ומתין תרין עשר דלא בנין אתיון בעיון מתייבמה קומי רבי אמר ליה רבי איזיל ייבם אמר ליה לית בחיילי והם אומרות כל חדא וחדא אנא מזייננא ירחי אמר ומאן זיין ההוא ירחא דעיבורא אמר רבי אנא זייננא ירחא דעיבורא וצלי עליהון ואזלון להון בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושיתא מיינוקין אתון וקמנו להן קומי דרתה דרבי סלקין ואמרין ליה לרע קרייא דמיינוקין בעיין מישאול בשלמך אודיק ר' מן כוותא וחמתון אמ' לון מה עיסקיכון אמרין ליה אנן בעיין תיתין לן ההוא ירחא דעיבורא ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא
[5]  ספר האגדה: מעשה באדם שהיה עושה צדקה, מכר את ביתו וכל מה שהיה לו והוציא לצדקה. פעם אחת ביום הושענא נתנה לו אשתו עשרה פוליסין. אמרה לו: צא וקח לבניך כלום מן השוק. כון שיצא לשוק פגעו בו גבאי צדקה. אמרו: הרי בא בעל הצדקה. אמרו לו: תן חלקך במצוה זו, שאנו לוקחים בגד ליתומה אחת. נטל אותם עשרה פוליסין ונתנתם להם, ונתביש לילך לביתו. הלך לו לבית הכנסת. ראה שם מאלו האתרוגים שהתינוקות זורקים ביום הושענא. נטל מהם ומלא שקו והלך ופרש בים הגדול עד שהגיע למדינת המלך. כון שהגיע לשם נזדמנה השעה ונמצא המלך חש במעיו ואמרו לו בחלום: אכל מאלו האתרוגים שהיהודים מתפללים עמם ביום הושענא ותתרפא. בדקו באותה שעה בכל הספינות ובכל המדינה ולא מצאו. הלכו ומצאו אותו אדם יושב על שקו. אמרו לו: יש אצלך כלום? אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי כלום למכר. בדקו בשק ומצאו מאלו האתרוגים ואמרו לו: אלו מהיכן הם? אמר להם: מאלו שהיהודים מתפללים עמם ביום הושענא. טענו השק והעלוהו לפני המלך. אכל המלך אותם האתרוגים ונתרפא. פנו את שק ומלאוהו דינרים (ויקרא רבה לז).
*** המקור במדרש: "כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו" (איוב לד, יא). מעשה היה באדם אחד שהיו לו שני בנים, אחד היה עושה מצוות רבות והאחר לא היה עושה כלל ועיקר. זה שהיה עושה מצוות רבות מכר את ביתו ואת כל מה שהיה לו בשל המצוות. פעם אחת ביום הושענא נתנה לו אשתו עשרה פורין אמרה לו צא קנה לבניך משהו מן השוק. כיוון שיצא לשוק פגעו בו גבאי צדקה אמרו הנה בעל הצדקה בא לו. אמרו לו תן חלקך במצווה זו שאנו מבקשים לקנות חלוק לאותה יתומה, לקח אותם פורין ונתן להם. נתבייש לילך אצל אשתו. מה עשה? הלך לבית הכנסת וראה שם מן האתרוגים שנושאים הילדים ביום הושענא, כפי ששנינו שם "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" (משנה, סוכה). לקח מהם ומילא שקו והלך ופרש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים. היתה שעת רצון ונמצא אותו מלך חש במעיו. אמרו לו הרופאים אילו היה לך אתרוג אחד מאלו שהיהודים נושאים ביום הושענא היית אוכל ונרפא מיד. הלכו חיפשו בכל הערים ובכל האניות ולא מצאו. והלכו ומצאו אותו אדם רובץ על שקו. אמרו לו כלום יש לך משהו למכור, אמר להם אדם עני אני ואין לי דבר. פתחו את שקו ומצאוהו מלא אתרוגים. אמרו לו אלו מה הם, אמר להם מאלו שהיהודים מתפללים עמם ביום הושענא. הטעינוהו על גבו והעלוהו לפני המלך. היתה שעת רצון ואכל מאותם אתרוגים ונרפא. אמר רוקנו את שקו ומלאו אותו דינרים. עשו לו כן. אמר לו המלך בקש לך בקשה ואעשנה. אמר לו: מבקש אני שיוחזר לי רכושי ושיצא כל העם לקראתי. עשו כן. כיוון שהגיע לאותו נמל יצא כרוז לפניו ויצאו כל העם לפניו. יצא אחיו ובניו לקראתו. כשעברו בנהר אחד פגעה בהם שיבולת נהר ושטפה אותם, ונמצא נכנס לביתו ויורש את רכושו ואת רכוש אחיו לקיים מה שנאמר "כי פועל אדם ישלם לו" (מתורגם ברובו מארמית).
[6]  ספר האגדה: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע" (בראשית ב, כב) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְרֹאתָהּ. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ – שֶׁלֹּא תְּהֵא מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן – שֶׁלֹּא תְּהֵא סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן – שֶׁלֹּא תְּהֵא צַיְּתָנִית; וְלֹא מִן הַצַּוָּאר – שֶׁלֹּא תְּהֵא גַּבְהָנִית: וְלֹא מִן הַפֶּה – שֶׁלֹּא תְּהֵא פַּטְפְּטָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב – שֶׁלֹּא תְּהֵא קַנְאֲתָנִית; וְלֹא מִן הַיָּד – שֶׁלֹּא תְּהֵא מַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל – שֶׁלֹּא תְּהֵא פַּרְסָנִית; אֶלָּא מִן הַצֵּלָע, מִמָּקוֹם שֶׁהוּא צָנוּעַ בָּאָדָם; וְעַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁהָיָה בּוֹרֵא בָּהּ, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: תְּהִי אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה! – וְאַף עַל פִּי כֵן – "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (משלי א, כה), שֶׁכֻּלָּן יֵשׁ בָּהּ (בר"ר יח, ב; דב"ר ו, יא; תנחומא וישב, ו).
*** המקור במדרש: רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה, לא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנתנית, ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם אפי' בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה, אעפ"כ (משלי א) ותפרעו כל עצתי, לא בראתי אותה מן הראש, והרי היא מיקרת ראשה שנאמר (ישעיה ג) ותלכנה נטויות גרון, ולא מן העין והרי היא סקרנית שנאמר (שם) ומסקרות עינים, ולא מן האוזן והרי היא צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל, ולא מן הלב והרי היא קנתנית שנאמר (שם ל) ותקנא רחל באחותה, ולא מן היד והרי היא ממשמשנית שנאמר (שם לא) ותגנוב רחל את התרפים, ולא מן הרגל והרי היא פרסנית שנאמר (שם לד) ותצא דינה.

[7] ספר האגדה, קטע א:  דּוֹרְשֵׁי רְשֻׁמּוֹת אוֹמְרִים: רְצוֹנְךָ שֶׁתַּכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – לְמַד אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי דברים, מט).
ביאליק-רבניצקי: רצונך – רוצה אתה. מי שאמר וכו' – אלהים בורא העולם במאמרו.
שנאן: דורשי רשמות – כינוי נדיר לקבוצה של חכמים קדומים שנהגו למצוא רמזים לעניינים שונים תוך דרשת פסוקי מקרא. מי שאמר והיה העולם – הקב"ה, בורא העולם בדיבור. ומדבק בדרכיו – כדרישת התורה מן האדם, "ללכת בכל דרכיו (של הקב"ה) ולדבקה בו" (דברים יא, כב).

דף מקורות - קריאה מודרכת של קטעים מתוך ספר האגדה

 מדרשים על בריאת העולם

1     שָׁנוּ חֲכָמִים: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים" (דברים ד, לב) – יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם – תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ" (שם). יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם" (שם) – מִ"לְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם" אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר (חגיגה יא ע"ב).
2      "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב, יד) – זֶה שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְאֵילָךְ, "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶךְ הוֹלֵךְ" (שם) – זֶה שֶׁהוּא מַנִּיחַ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדוֹרֵשׁ מִן הַחֹשֶךְ, מָה הָיָה (מדרש הגדול לבראשית א, א).
3      "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד) – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מִתְבַּקְּעִים, צוֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמֶה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹנִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְוַאי יַעֲמֹד (בר"ר יב, יד; ילק"ש לבראשית, יט).
4      לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי "כִּי טוֹב"? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם. לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי "כִּי טוֹב" שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. - רַ' חֲנִינָא אָמַר: שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א, ו). אָמַר רַ' טָבְיוֹמִי: אִם מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ אֵין בָּהּ "כִּי טוֹב", מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ– עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ו).
5     לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא; וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ; וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רְשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמַיִם; וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד – כֻּלָּם דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ (סנהדרין לח ע"א).
6     אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: שֻׁתָּף הָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (סנהדרין לח ע"א).
7     בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵם! וְכָל מָה שֶׁבָּרָאתִי – בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ (קה"ר ז, יג).
8    "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב, ד) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (שם א, א), בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים – "יְהִי רָקִיעַ" (שם שם, ו), בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים – "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (שם שם, יא), בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים – "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" (שם שם, יד), בַּחֲמִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים – "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (שם שם, כ), בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרֹאת אָדָם, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים, הֲרֵי הָעֶלְיוֹנִים רַבִּים מִן הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲרֵי הַתַּחְתּוֹנִים רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (שם ב, ז) – מִן הַתַּחְתּוֹנִים, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (שם) – מִן הָעֶלְיוֹנִים (בר"ר יב, ח; ויק"ר ט, ט).
9     עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאֵלּוּ הֵם: פִּי הָאָרֶץ, פִּי הַבְּאֵר, פִּי הָאָתוֹן, הַקֶּשֶׁת וְהַמָּן וְהַמַּטֶּה וְהַשָּׁמִיר, הַכְּתָב וְהַמַּכְתֵּב וְהַלּוּחוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶה וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה, ו; פסחים נד ע"א).
10     אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי" (ישעיה מה, יב) – צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִּקָּרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי מֹשֶה; צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ; צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְּכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לִפְנֵי יְחֶזְקֵאל; צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה; צִוִּיתִי אֶת הָאוֹר שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל (בר"ר ה, ה; ילק"ש לשמות, רלז).
 
מעשי חכמים

11 אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישַׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו" (בראשית ב, כא) אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ לְקֵיסָר: תְּנוּ לִי דֻּכָּס אֶחָד. אָמַר לָהּ: לָמָּה לָךְ? אָמְרָה לוֹ: לִסְטִים בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוֹן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהּ: וּלְוַאי שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. אָמְרָה לוֹ: וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ צֵלָע אַחַת וְנָתְנוּ לוֹ אִשָּׁה לְשַׁמְּשׁוֹ? (סנהדרין לט ע"א).
12 שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁבּוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל וְהָיָה שַׁבַּאי מְהַלֵּךְ אַחֲרֵיהֶם. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: גָּמָל שֶׁמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן, וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתָהּ – אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד נָכְרִי, אָמַר לָהֶם שַׁבַּאי: עַם קְשֵׁה עֹרֶף, מֵאַיִן אַתֶּם יוֹדְעִים? אָמְרוּ לו: גָּמָל מֵעֲשָׂבִים שֶׁלְּפָנָיו, מִצַּד שֶׁרוֹאֶה אוֹכֵל, מִצַּד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵינוֹ אוֹכֵל; וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן – שֶׁל יַיִן מְטַפְטֵף וְשׁוֹקֵעַ וְשֶׁל שֶׁמֶן מְטַפְטֵף וְצָף; וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתוֹ, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל – נָכְרִי נִפְנֶה לַדֶּרֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נִפְנֶה לַצְּדָדִים. רָדַף אַחֲרֵיהֶם וּמָצָא כְּדִבְרֵיהֶם. בָּא וּנְשָׁקָם עַל רֹאשָׁם וֶהֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְעָשָׂה לָהֶם סְעֻדָּה גְּדוֹלָה, וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם וְאָמַר: בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתוֹ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהֵם הוֹלְכִים נַעֲשִׂים שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. וּפְטָרָם וְהָלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם (סנהדרין קד ע"א-ע"ב).
13 אֵלִיָּהוּ הָיָה מָצוּי בִּישִׁיבָה שֶׁל רַבִּי. פַּעַם אַחַת, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שָׁהָה לָבוֹא. אָמַר לוֹ רַבִּי: לָמָּה שָׁהָה מַר הַיּוֹם? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁהֶעֱמַדְתִּי אֶת אַבְרָהָם, וְרָחַצְתִּי יָדָיו, וְהִתְפַּלֵּל, וְהִשְׁכַּבְתִּיו, וְכֵן לְיִצְחָק, וְכֵן לְיַעֲקֹב. - וְיַעֲמִידֵם מַר כֻּלָּם בְּבַת אַחַת? - חוֹשֵׁש הָיִיתִי, שֶׁמָּא יִתְחַזְּקוּ בִּתְפִלָּה וְיָבִיאוּ מָשִׁיחַ קֹדֶם זְמַנּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי: וְיֵשׁ דֻּגְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, רַ' חִיָּא וּבָנָיו. גָּזַר רַבִּי תַּעֲנִית וְהוֹרִידוּ אֶת רַ' חִיָּא וּבָנָיו. אָמְרוּ "מַשִּׁיב הָרוּחַ" – וְנָשְׁבָה רוּחַ; אָמְרוּ "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" – וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לוֹמַר "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" – נִזְדַּעְזַע הָעוֹלָם. אָמְרוּ בָּרָקִיעַ: מִי גִּלָּה רָז זֶה בָּעוֹלָם? אָמְרוּ: אֵלִיָּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת אֵלִיָּהוּ וְהִלְקוּהוּ שִׁשִּׁים רְצוּעוֹת שֶׁל אֵשׁ. הָלַךְ וְנִדְמָה לָהֶם כְּדֹב שֶׁל אֵשׁ, נִכְנַס בֵּינֵיהֶם וּטְרָדָם (בבא מציעא פה ע"ב).
14 רַבִּי יָשַׁב וְדָרַשׁ, וְהֵרִיחַ רֵיחַ שׁוּם, אָמַר: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם יֵצֵא. עָמַד רַ' חִיָּא וְיָצָא, עָמְדוּ כֻּלָּם וְיָצְאוּ. בַּשַּׁחַר מְצָאוֹ רַ' שִׁמְעוֹן בְּרַ' לְרַ' חִיָּא. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא! אָמַר לוֹ: חָס וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל! (סנהדרין יא ע"א).
15 מַעֲשֶׂה בְּרַ' מֵאִיר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת הַמִּנְחָה, וּמֵתוּ שְׁנֵי בָּנָיו. מֶה עָשְׂתָה אִמָּם? הִנִּיחָה שְׁנֵיהֶם עַל הַמִּטָּה וּפָרְשָׂה סָדִין עֲלֵיהֶם.
 בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בָּא רַ' מֵאִיר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבֵיתוֹ. אָמַר לָהּ: הֵיכָן שְׁנֵי בָּנַי? אָמְרָה לוֹ: לְבֵית הַמִּדְרָשׁ הָלְכוּ. אָמַר לָהּ: צָפִיתִי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא רְאִיתִים. נָתְנָה לוֹ כּוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה וְהִבְדִּיל, חָזַר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן שְׁנֵי בָּנַי? אָמְרָה לוֹ: הָלְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְעַכְשָׁו הֵם בָּאִים. הִקְרִיבָה לְפָנָיו לֶאֱכֹל. לְאַחַר שֶׁאָכַל, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, שְׁאֵלָה אַחַת יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לָהּ: אִמְרִי שְׁאֵלָתֵךְ. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, קֹדֶם הַיּוֹם בָּא אָדָם אֶחָד וְנָתַן לִי פִּקָּדוֹן, וְעַכְשָׁו בָּא לִטֹּל אוֹתוֹ – אַחֲזִיר לוֹ אוֹ לָאו? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּקָּדוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו? אָמְרָה לוֹ: חוּץ מִדַּעְתְּךָ לֹא הָיִיתִי מַחֲזֶרֶת אוֹתוֹ.
 מֶה עָשְׂתָה? תָּפְשָׂה אוֹתוֹ בְּיָדוֹ וְהֶעֱלַתּוּ לַחֶדֶר וְהִקְרִיבָה אוֹתוֹ לַמִּטָּה. נָטְלָה הַסָּדִין מֵעֲלֵיהֶם וְרָאָה שְׁנֵיהֶם מֵתִים וּמֻנָּחִים עַל הַמִּטָּה. הִתְחִיל בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: בָּנַי, בָּנַי! רַבּוֹתַי, רַבּוֹתַי! בָּנַי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וְרַבּוֹתַי שֶׁהָיוּ מְאִירִים עֵינַי בְּתוֹרָתָם! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי, שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לְהַחֲזִיר פִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו – כָּךְ "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א, כא) (מדרש משלי לא, י).
16 רַ' זְכַרְיָה חֲתָנוֹ שֶׁל רַ' לֵוִי הָיָה מְסַפֵּר מַעֲשֶׂה זֶה: רַ' מֵאִיר הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּלֵיל שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל חַמַּת. הָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת עוֹמֶדֶת וְשׁוֹמַעַת אֶת דְּרָשָׁתוֹ. פַּעַם אַחַת הֶאֱרִיךְ רַ' מֵאִיר בִּדְרָשָׁתוֹ, הִמְתִּינָה עַד שֶׁסִּיֵּם. כְּשֶׁבָּאָה לְבֵיתָהּ מָצְאָה הַנֵּר שֶׁכָּבָה. אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ: הֵיכָן הָיִית עַד עַכְשָׁו? אָמְרָה לוֹ: שׁוֹמַעַת הָיִיתִי בִּדְרָשַׁת דּוֹרֵשׁ. וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵצָן, אָמַר לָהּ: בְּכָךְ וְכָךְ, אֵין אַתְּ נִכְנֶסֶת לְבֵיתִי עַד שֶׁתֵּלְכִי וְתָרֹקִּי בְּפָנָיו שֶׁל הַדּוֹרֵשׁ. יָצְאָה מִבֵּיתָהּ, יָשְׁבָה שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ: עֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בְּכַעַס, נָבוֹא עִמָּךְ אֵצֶל הַדַּרְשָׁן. כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן רַ' מֵאִיר צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עָשָׂה עַצְמוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו, אָמַר: כְּלוּם יֵשׁ בֵּינֵיכֶן אִשָּׁה חֲכָמָה לִלְחשׁ לָעַיִן? אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ: לְכִי אַתְּ, לַחֲשִׁי לוֹ וְרִקְקִי בְּתוֹךְ עֵינוֹ וּתְהִי מֻתֶּרֶת לְבַעְלֵךְ. הָלְכָה, וְכֵוָן שֶׁיָּשְׁבָה לְפָנָיו הָיְתָה מִתְיָרְאָה מִפָּנָיו, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֵין אֲנִי יוֹדַעַת לִלְחשׁ לָעַיִן. אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן, רֹקִּי בְּפָנַי שֶׁבַע פְּעָמִים וְאֶתְרַפֵּא. עָשְׂתָה כָּךְ, אָמַר לָהּ: לְכִי אִמְרִי לְבַעְלֵךְ: אַתָּה אָמַרְתָּ פַּעַם אַחַת, וַאֲנִי רָקַקְתִּי שֶׁבַע פְּעָמִים.
 אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כָּךְ מְבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה? אִלּוּ אָמַרְתָּ לָנוּ, לֹא הָיִינוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ עַל הָעַמּוּד וְהוּא מִתְרַצֶּה וּמִתְפַּיֵּס לְאִשְׁתּוֹ? אָמַר לָהֶם: לֹא יְהֵא כְּבוֹד מֵאִיר גָּדוֹל מִכְּבוֹד קוֹנוֹ. וּמָה אִם שֵׁם הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, אָמַר הַכָּתוּב שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהָטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – וּכְבוֹד מֵאִיר לֹא כָּל שֶׁכֵּן (ירושלמי, סוטה א, ד; במ"ר ט, כ; דב"ר ה, טו; ויק"ר ט, ט).
17 אֵין טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַ' מֵאִיר: אַף טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת חָשׁ רַ' מֵאִיר בְּמֵעָיו וּבִקַּשְׁנוּ לִטְרֹף לוֹ יַיִן וְשֶׁמֶן וְלֹא הִנִּיחָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ: דְּבָרֶיךָ יִבְטְלוּ בְּחַיֶּיךָ? אָמַר לָנוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּךְ וַחֲבֵרַי אוֹמְרִים כָּךְ, מִיָּמַי לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי (שבת קלד ע"א).

סמינר "מהתנ"ך עד הפלמ"ח

תקציר ההרצאה:

ספרות האגדה הארץ-ישראלית שנתחברה בגליל, במאות השלישית עד החמישית, שופעת סיפורים שמקום התרחשותם הוא הגליל, על יישוביו השונים. הסיפורים מאפשרים לנו לחוש דרכם את אווירתו של אזור ארץ זה, להכיר את אנשיו המגוונים ואת אורח חייהם, ולספק לנו כלי ראשון במעלה לחדור אל מציאות שכבר נתרחקנו ממנה.

בהרצאה נקרא סיפורים שונים שהתרחשו בטבריה או בציפורי, בבקעותיו של הגליל התחתון וסמוך לנחליו. הטכסטים לקוחים ממדרשי ארץ ישראל (כגון מדרש ויקרא רבה) ומן התלמוד הירושלמי, והם יוגשו בתרגום לעברית (אם מקורם ארמי) בלוויית ניתוח ספרותי-רעיוני.

סמינר "התנ"ך וגילגוליו"

תקציר להרצאה "המקרא בספרות בית הכנסת:

מסתבר כי גם בעולם בית הכנסת נודע לתנ"ך מקום מרכזי, וההרצאה תבחן ארבע דרכים שונות שבהן הוא הגיע לאזני השוהים במוסד חשוב זה: קריאה בכתבי הקודש, תרגומם לשפות שונות, דרשות המתקשות אל ענייני הקריאה וכן תפילות ופיוטים. הוצא את המקרא מספרות בית הכנסת - וכמעט ונותרת בלא כלום.

תקציר הרצאתנו המשותפת: על יפים ויפות בספר בראשית במקרא ובספרות האגדה

המקרא אינו מרבה לתאר אנשים יפים, וכשהוא עושה כך – הרי זו הזמנה לצרות.

כיצד מתמודדים המקורות הבתר-מקראיים הקדומים (ספרות בית שני וחז"ל) עם הזכרת יופיים של גברים ונשים, ועל אילו דמויות מקראיות הם מוסיפים תיאורי יופי, ומדוע עשו כך?

סמינר "שנים אוחזין בטלית" - תרבות המחלוקת בהסטוריה היהודית

תקציר ההרצאה: לאחר סקירת התופעה של דרשת המקרא, כביטויה בספרות האגדה של חז"ל, נבקש להצביע על מקרים (לא רבים) שבהם ישנה מחלוקת מפורשת, לעיתים בוטה, בין חכמים על דרשות שונות. מספרות חז"ל עולה כי שבעים פני לתורה וכי אין לכאורה גבול או גדר לדרשות, ועל כן צריך להבין מדוע יבואו לעיתים חכמים לפסול זה את דרשתו של זה.

סמינר: מסעות ספר יונה בתרבות ישראל ובעולם

media/שנאן_-_יונה.jpg

הרצאה ב': בשיתוף עם פרופ' יאיר זקוביץ

media/נסים_במים_1.jpg

media/נסים_במים_2.jpg

                       סמינר: לא כך כתוב בתורה

                         

ההרצאה ״סיפור משה והריגת המצרי - מן המקרא לספרות היהודית-הלניססית ולספרות האגדה"

עוסקת בסיפור הקצר על המצרי שהרג משה, לאחר שראה אותו מכה "איש עברי מאחיו", ובדרך שבה נדון הסיפור ונתפרש במקורות רבים, החל מכאלה המצויים בגופו של המקרא עצמו, המשך במקורות שנכתבו בידי סופרים יהודים הלניסטים (פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו) וכלה בספרותם הענפה של חז״ל.